למשימה השנייה של אאוריקה [אין לי שם לזה]

"אני פוחדת," אמרה הילדה הקטנה לאמא שלה בקול חלוש, זו הנהנה בהבנה וחיבקה אותה בחום.
הבחור הלבוש בצבעי הסוואה התקדם לעבר המבנה שסימל בשביל רבים את הסוף.
אוהלים הוקמו שם במהירות, מחנה מאולתר.
"אללה!"
היא פרצה בבכי מר וברחה מהמקום בריצה.

"אני פוחדת," אמרה הילדה הקטנה לאמא שלה בקול חלוש, זו הנהנה בהבנה וחיבקה אותה בחום.
"גם אני פוחדת, אבל זה בסדר, הוא יחזור." בלחישה צרודה היא לא יכלה לעצור את עצמה מלהוסיף את המילים "הוא חייב."
הבחור הלבוש בצבעי הסוואה התקדם לעבר המבנה שסימל בשביל רבים את הסוף. הוא שלח מבט אחרון במקום שהפך להיות הבית שלו. את עצמו הוא יקריב בשביל ביתו של זר.
לא לאחת מאהבותיו, לא לאמו ולא לאחותו שנעלמו מאחורי ים האנשים, לא למדינה שלו, רק למקום נידח בשם עיראק.
המטוס התרומם, המטוס נחת, המשמעות כבר אבדה בכל מקרה. הוא שמח, כמובן, "לעשות את הדבר הנכון" היה דבר מדהים שמילא אותו בהרגשה טובה.
ההגעה לבסיס נחסמה בשל פיגוע. אוהלים הוקמו שם במהירות, מחנה מאולתר.
עוד פיגועים, אזרחים ארגנו אותם. כל הלילה נשמעו צעקות מחרידות מהמרחקים, תפילות התרוצצו במחנה כמו אש בשדה קוצים ובלעו כל דבר שעמד בדרכן.
בכולם הוא ירה, כל אחד שנכנס לטווח שלו. לפני שמישהו יספיק לקרוא "אללה!".
הימים עברו והפכו לחודשים בהם המצב ההישרדותי לא השתנה. הם נשכחו, חיו כפליטים, סביבם המהומה לא שקטה מעולם.
הוא חזר לבסוף הביתה, עטוף בדגל פסים וכוכבים.
בהלוויה הכי בולטת הייתה האם שסירבה ללבוש שחור, אמנם מסיבה אחרת לגמרי. היא פרצה בבכי מר וברחה מהמקום בריצה.