ללא כוונה לפגוע

I

זה סיפור על אדם, ליתר דיוק המקום והזמן בהם האדם היה ויהיה. זה אולי נשמע לכם כמו התחכמות מטופשת.

"אני רוצה טוסט גבינה" חשב לעצמו גיא בזמן צפייה בפרסומת לגבינה צהובה. תמיד אמר לעצמו שהמסר התת הכרתי בפרסומות לא משפיע עליו. "אני דורש טוסט גבינה" הפעם זה היה בקול, אך אין מי שישמע לעזרתו. אז הוא החליט לקום מה שלא עשה מזה שעה וקצת, והחליט ללכת לעשות טוסט עם הגבינה מהפרסומת. הוא פתח את המקרר ובזה איבד את חוש המחשבה, "גבינה!" צעק בראשו אך המקרר ריק, יש לחשוב על תכנית להשגת הגבינה. תכנית א' הייתה ללכת אל השכן ולבקש ממנו פרוסה צהובה, אך לגיא לא הייתה כוונה להתחיל בשיחה שכזאת שתגרום להכרה של השכן בקיומו שלו. גיא נהנה מהשקט הנפשי שיש בקיומו ההיפותטי של השכן. כך תכנית ב' יצאה לפועל, גיא ייסע לסופר ויקנה את הגבינה עליה פנטז מזה כבר 5 דקות. "כן…" חשב לעצמו וחייך, אך גיא לא ידע שהרע עוד עתיד לבוא.

בראשית ברא אלוהים את השמיים והארץ, הגיע יום שני ואלוהים החליט להתחיל לפשל וכך עבר עוד יום ועוד יום והגיע יום שישי.
ביום הזה אלוהים יצר את האדם, אך האדם היה רעב ואלוהים ידע שפישל שוב, לכן אלוהים ברא אחר כך בריאה שמשתווה לכל היותר לשמיים והארץ יחדיו, טוסט הגבינה. יש שאומרים שזוהי הבריאה הטובה ביותר של אלוהים.

גיא היה בדרכו לסופר לקנות את דרכו אל האושר, מה שהוא לא ידע שבמקום אחר באותה העיר קמה לה מישהי והחליטה בשיא החוצפה שיש לה חשק לטוסט שכזה וגם היא הייתה בדרכה לאותו המקום לפגוש את הגורל.
לגורל היה שם, יהב תושב רגיל בעיר החליט יום אחד לפני 4 שנים להפוך ליד החוק וכך הפך לשוטר תנועה, הצד היותר מכוער של החוק יש יגידו. עם הזמן יהב איבד את התשוקה שבערה בו לפני 4 שנים לאכיפה, הוא חיכה למשהו שיזכיר לו את תפקידו בעולם של היום. למזלו מישהו רצה לקנות גבינה.
לגיא לא הייתה את הסבלנות שדרושה מנהג על כביש עם הגבלת מהירות וכך בחוסר מודעות הוא מצא את רגלו הימנית על הגז דוחפת את הרכב מעל למהירות המותרת. הרעב הבלתי נשלט לטוסט דחפו אותו לעימות והצטלבות עם דרכו של יהב למציאת משמעות. יהב ראה הזדמנות וניצל אותה, הסירנות הסתובבו כמו שמים יורדים באסלה וגיא נאלץ לעצור בצד. גיא שתק לא היה בכוונתו ליצור שיחה עם אף אדם היום ונראה כאילו חשש זה עמד להתרחש, בנוסף החלום שלו על טוסט גבינה התרחק.
יהב יצא מהניידת והלך באטיות אל עבר הרחב החונה "בדיקה שגרתית, אפשר לראות תעודות" אמר לעצמו שוב ושוב, גיא שזיהה את יהב מתקדם לעברו במדיו הכחולים נהיה לחוץ בכל צעד נוסף שלקח.
יהב עצר מול חלונו של גיא ודפק על החלון, אך זה היה מאוחר מדי גיא שיחרר את הלחץ שבנה בתוכו ללחיצה ארוכה על דוושת הגז. יהב נשאר לעמוד באבק הדרך שנשאר מאחור בעוד הוא צופה בו מתרחק ונעלם לתוך ים המכוניות. כך נקלע ליהב לסיטואציה מוזרה, הוא לא היה מוכן לעימות שכזה אבל ידע מה לעשות. הוא דהר אל הניידת והדליק את הסירנה. יהב הרגיש לראשונה שוב את ניצוץ התשוקה שנעלם לפני שנים, הוא חייך ולחץ על הגז. יהב שכח את תחושת האדרנלין שמצויה בעבודה כמו שלו, היא דקרה לחצה על לבו שכעט פעם מהר יותר מהרגיל הוא ידע שאם יפסיק במרדף ואפילו לשנייה יאבד את התשוקה שבערה בו שוב, גיא לעומת זאת פעל לפי אינסטינקטים אחרים הוא רצה לאכול טוסט גבינה.
בזמן שהשניים היו במרדף חם של חתול ועכבר בצד השני של העיר עדיין בחוצפה רבה אותה אחת המשיכה בדרכה להשגת הגבינה, היא ללא ספק הייתה יותר קרובה מגיא אל היעד.
גיא נסע בפראות על הכביש מזגזג בין הנתיבים וחותך את הרכבים החולפים, אף לא לרגע חשב על בטחונו האישי כשלחץ על הגז וברח מיד החוק. יהב נתן לתדמית השוטר והסירנה לעשות את שאר העבודה, מכוניות נצמדו לימין הכביש לשמע הסירנה ויהב עבר בניהם בדרך המפולסת במהירות, הפער שנוצר כשיצא אחרון למרדף התחיל להצטמצם.
הוא רדף אחרי גיא בלי ידיעה מה יעשה כשיגיע אליו, יהב שכעת היה שקוע באדרנלין איבד את חוט המחשבה שהיה מאמין דגול של האמרה "סוף מעשה במחשבה תחילה". גיא לעומת זאת היה מפוקס, נראה כי הרצון לפרוסת גבינה מותכת גבר על האדרנלין שזרם גם בו. הסופר היה בזווית ראייה וכך גם החנייה היחידה הפנויה. יהב הגיע כמה רגעים לאחר מכן "מכונית החשוד חונה אל מול הסופר" יהב התחיל להוסיף את הראיות והגיע למסקנה "החשוד בסופר" צעק בראשו. אך תחילה עליו למצוא חנייה בתור שוטר תנועה יהיה זה חסר אחריות ליצור מצב של חסימת נתיב. לאדם רציונלי היו כבר צפים קולות האומרים "עצור, חשוב על המעשים שלך", אצל גיא קולות אלו היו על השתק כשהקול היחיד בראשו צעק לפי לחן של המנון קבוצה כדורגל "טוסט גבינה!". הוא נכנס לסופר ומהר מאוד הסדיר את נשימותיו והתחיל בהליכה אטית ולא חשודה, היה עליו להשתלב עם הסביבה כמו זיקית. לפני רגע היה אזרח עובר חוק וכעט אזרח שומר חוק.
באותו הזמן בצד השני של הסופר החלה החוצפנית ללכת בקצב נורמטיבי ומשעמם לכיוון מקרר הגבינות. צעד אחר צעד, באותו הקצב שניהם התקדמו באטיות אך בנחישות רבה. אך להפתעת השניים לא היה גבינה במקרר, יותר מזה לא היה אף מוצר חלבי במקרר מלבד המרגרינה הידועה כחמאה עם בעיות קשב וריכוז. הם עצרו בתמיהה מול מדף הגבינות הריק והסתובבו אחד אל השני, "היי איך קוראים לך?" שאלה.
"גיא"
"גם אתה באת לקנות גבינה?"
"לא"
גיא ללא ספק סיפר שקר, הוא תמיד אמר את האמת או לפחות התחמק ממנה כמו שעשה עם אותו שוטר.
עם כבר מדברים על השוטר הוא הספיק כבר להיכנס לסופר, באקדח שלוף הוא עבר בין מדפי המוצרים השונים בחיפוש אחר העבריין. גיא כבר נסע משם ובמושב לידו ישבה אותה אחת.
"אני יודעת איפה יש גבינה" אמרה לו מקודם, על אף שהחיפוש אחר גבינה געש בתוכו לא הרגיש צורך להביע אותו במילים.
"זה מאוד נחמד מצדך להסיע אותי"
"אין על מה"
"וזה גם מאוד נוח שהמקום שמוכר גבינה מוכר גם חלב סויה ללא סויה"
"כן זה דבר שקשה למצוא היום"
גיא לא הצליח לחשוב על שקר טוב מזה, "מרגיש כמו צירוף מקרים משמיים" אמרה וחייכה.

כשאלוהים ברא את הכל ועוד קצת, הוא ראה עדיין כאוס ובלגן לכן כל הדברים קיבלו חוקים. כאשר הגיע לסעיף המקריות אלוהים קבע חד משמעית שאין כזה דבר צירוף מקרים, אך מכיוון שספר החוקים לא הצליח להיכנס לרשימה יפה של 10 סעיפים, חוק המקריות נשכח לטובת חוקים בזויים כמו אל תבנה פסל.
מאוד מפלה לכל אומני הפיסול שבינינו.

יהב הלך עד לסוף הסופר שם עמד מדף הגבינות "אני יודע לאן הם הלכו" אמר, הוא רץ בחזרה לניידת ונסע בחזרה לתחנה המשטרה.
"קפטן !" צעק כשנכנס למשרד המפקד.
"אמרתי לך מאה פעם תקרא לי עידן לא קפטן ולא מפקד"
"המפקד יש רשות לנשק יום הדין ?"
"בשום אופן לא!"
"המפקד בבקשה זה חשוב"
"תראה אתה החייל היחיד שיש לי כל האחרים השתחררו על אי יכולת נפשית לתפקד"
"מה אתה אומר המפקד?"
"אני מניח שזה יהיה בסדר אבל רק אם אני אהיה שם לפקח עליך, ותפסיק לקרוא לי המפקד"
"אז בוא נזוז עידן" אמר יהב ורץ החוצה מהמשרד.
עידן הלך אחריו בחוסר אונים מחשש לאבד עוד שוטר והשניים קפצו לניידת.
"לי קוראים…." אך לפני שסיימה את המשפט גיא קטע אותה "אכפת לך שאני אפעיל את הרדיו ?", "בכלל לא" ענתה.
רדיו: "מרדף חם החל היום בשעות הבוקר…"
גיא מיהר לכבות את הרדיו, "נשמע כמו פושע רציני" אמרה.
"אי אפשר לדעת, זה יכולה להיות אי הבנה" ענה לה גיא.
"בכל מקרה צריך לפקוח עיניים שלא ניתקל בו"
"כן.."
השניים המשיכו לפטפט על דברים אקראיים כמו מזג אוויר ולמה אלוהים הוא המצאה של אנשים שחיו בתקופה ללא ערוץ הבידור.
דברים רגילים בעיקר. לאחר כמה דקות של שיחה גיא התחיל לאבד את האש שהייתה בו לגבינה. הוא היה חייב להתרכז, אבל למה בכלל ? מה זה משנה אם רעיון הטוסט נעלם לטובת אותה אחת?…..
גיא החל לאבד את עצמו במחשבות וכך גם את הדרך. "אני חושבת שאבדנו" אמרה לו. ממבט חטוף מבעד לחלון היה אפשר לראות רק עצים, מצד ימין, שמאל, מאחור ומלפנים רק עצים. "מאוד סוראליסטי" חשב לעצמו וזה היה בתזמון מושלם כי זה בדיוק מה שהיא חשבה גם לעצמה, אילו רק יכולנו לשמוע את המחשבות אחד של השני.

אלוהים חשב על מתן טלפתיה לאנשים, אבל החליט לוותר על האופציה לאחר ניסוי קטן בטלפתיה.
הניסוי כלל שני גברים ושתי נשים, אחד הגברים חשב "כמה זמן ניתקע פה לדעתכם" הגבר השני חשב לענות לו אבל ניקטע כאשר שתי הנשים יחדיו ענו לו בתוקף "יש לך בעיה להיות פה עם שתינו?!".
דבר גרר לדבר וכל האנשים בחדר התאבדו. אלוהים חייב להודות הוא נהנה מההצגה, אבל הבין את ההשלכות שיש לטלפתיה.

השניים יצאו מהרכב והתחילו ללכת, גיא ניסה להתחיל שיחה "חייבת להיות…." אבל מהר נקטע על ידי לא אחר מאשר הוא עצמו
"קרה משהו?" אמרה , "אני לא זוכר מה רציתי להגיד" ענה לה.

מחסום כתיבה הוא משהו מאוד נפוץ אצל סופרים. הראשון מבין מחסומי הכתיבה הגיע קצת אחרי שאלוהים נתן לאדם וחווה את החופש לעשות כרצונם בגן עדן. אלוהים הבהיר להם שישנו חוק אחד והוא: אסור לאכול "מעץ הפפסי" (השם שונה בגלל תביעת זכויות יוצרים). לאחר כמה דקות אחדות השניים אוכלים מהעץ ונהנים, אלוהים לא ידע מה לעשות הוא הבהיר להם שלא לאכול מהעץ. וכך הכותב ניסה למצוא מספר אפשרויות בהם אלוהים ימות הרי הוא הדיקטטור הרשע שצריך למות כדי שיהיה סוף שמח לשניים. אבל הכותב לא הצליח למצוא דרך בה השניים יוכלו להימנע מהעונש של אלוהים וכך אלוהים קיבל את דמות האב הנוקשה שמגרש את בני האדם מגן העדן בגלל כמה תפוחים… כלומר פפסי.

יהב ועידן נכנסו לניידת והחלו בנסיעה לכיוון נשק יום הדין, "אף פעם לא השתמשו באמצעי שכזה" אמר עידן בחשש קל. יהב שקרא את הסיפור עד כה ואז נרדם משעמום ענה לו " אל תחשוש, זה עומד להיות מדהים". עידן נדהם מתגובתו של יהב, כנראה שעשיתי משהו טוב עם הילד "תן גז" אמר עידן וחייך. השניים היו נחושים להגיע למטרה כל אחד מהסיבות שלו.

נשק יום הדין הוא נשק רב תכלית וחסר כל תכלית, נשמע כמו התחכמות אתם לא טועים. בניגוד לפצצת אטום שתפקידה כמו כל פצצה להתפוצץ לנשק יום הדין תפקיד אחר שייחשף בשלב מאוחר יותר לטובת שמירת מתח.

הבטן קרקרה היא הזכירה לגיא מדוע הגיע לסיטואציה זו מלכתחילה, היה כה קרוב לטוסט בסופר שם כביכול. כעת נמצא טוב הוא לא ממש יודע איפה הוא נמצא, כשאתה מוקף בעצים הניחוש הראשון שלך הוא שאתה ביער. "אנחנו בחיים לא נמצא דרך החוצה" אמרה , "אל תדאגי אנחנו ביחד ושניים יותר טובים מהאחד, נמצא דרך החוצה". אם גם אתם הופתעתם מהתשובה הבוגרת ומלאת התקווה שהייתה לגיא אתם יודעים איך הוא מרגיש ברגעים אלו. קצת בלבול מעט גאווה והרבה תסכול עצמי. למה תסכול אתם שואלים אני אגיד… אה אתם לא שואלים… טוב ובכל זאת.
גיא היה מתוסכל בגלל שלא הייתה עקביות במעשיו, כאילו לא הצליח לבחור בין ליצן החצר לאביר בשריון הכסף. אל תבינו לא נכון זה לא שהוא לא רצה להיות ליצן מצחיק או אביר אמיץ, זה פשוט ששריון האביר סנוור אותו והבדיחות של הליצן לא העלו בו אפילו גיחוך. הוא היה מעוד משועמם מכל הסיטואציה עד ש… גיא עצר לרגע, היא המשיכה ללכת ואז עצרה גם כן והסתובבה אליו.
"למה עצרת?" שאלה, גיא ריחף לרגע מעל למחשבותיו ואז הגיע לתגלית. הוא רעב למישהו לחלוק איתו את הטוסט, כעת רעיון "החלוקה" אינו נראה כזה נורא. "הלו!" המשיכה ונופפה בידיה בניסיון אחרון להוציא את גיא מהטראנס. גמגום קל ואז שאל "אז איפה היינו?", מבט תמוהה עלה על פניה מבט שנגמר בחיוך קטן "אנחנו מנסים לצאת מהיער זוכר?". ללא מילים גיא הנהן והשניים המשיכו.

יש שני סוגים של אמירות חסרות תוכן. האמירה הראשונה תתחיל ב"לדעתי" ותיגמר ב"אבל זאת רק דעתי". האמירה השנייה תתחיל ב"יש שני סוגים של" ותסתיים בסטירה מצלצלת לכל מה שנכון והגיוני בעולם. גיא שהתלבט בין שתי התבניות הללו החליט להגיד "אני לא מאמין, זו אסלה באמצע היער", מה הסיכויים אמר אלוהים והסתכל על הסופר בשעמום.

"טוב תסתובב לצד השני" אמרה, "למה" שאל גיא ועוד לפני שהספיקה לענות כבר ידע את התשובה. "כדי שלא תראה אותי משתינה", גיא הסתובב והזאת הלכה לאסלה. את מה שעשתה באסלה לא נספר פה, זה כבר סיפור אחר. באותו הזמן בצד השני של היער ליד הכביש יהב ועידן עצרו, "בתוך היער הזה נמצא נשק יום הדין".
אחרי שסיימה את עיסוקה באסלה הלכה לכיוונו של גיא, "איך היה ?.."
מבולבלת מהשאלה ענתה לו מהלב "היה יכול להיות יותר טוב".
גיא שמע רעש, הרעש הזה לא סתם נשמע כמו רעש רגיל אלא כקול מכוניות נוסעות. "אני חושב שאני שומע את הכביש", למרות שזאת לא שמעה את הרעש עליו דיבר היא סמכה על גיא והלכה אחריו אל הרעש המדובר.
יהב ועידן התקדמו אל תוך היער, "אז איפה הנשק נמצא?" שאל יהב , עידן שתק הוא ידע ולא רצה לגלות. תקרא לזה ערמומיות תקרא לזה טוויסט קומי, בכל מקרה עידן ויהב הגיעו לקרחת יער.
"אתה רואה שם במרכז?" שאל עידן, "מה אני אמור לראות?" המשיך יהב. במרכז קרחת היער אסלה בודדה ישבה על האדמה הקרה.

אלוהים כל יכול טענה זאת הוא הוכיח על פני תקופה לא מוגבלת של זמן הנקראת גם "ההיסטוריה" אותה הוא כתב הלחין ושר על פי ציור של איש המערה הראשון שהיה קריקטורה של פיל מתלונן על מזג האוויר. כמובן שבשביל להבין את הבדיחה על המתבונן לדעת שלוש שפות כולל ג׳יבריש וידע מעמיק בנושא: התקררות גלובלית. יש לציין שהקונספט שעומד מאחורי הקריקטורה יותר מצחיק מהאיור עצמו, כמובן שאת איש המערות זה לא עניין הוא עדיין היה עסוק ברעיון השובב של הגלגל. כפי שכולנו יודעים רעיון זה יוביל לתעשייה משגשגת שמגלגלת תרתי משמע כסף רב.

"פשוט תדחוף את היד שלך פנימה" אמר עידן, "זה מסריח מי בכלל חשב להחביא את הנשק כאן" השיב לו יהב.
"אין זמן לשטויות זוז אני יעשה את זה" עידן הכניס את ידו אל תוך האסלה. "מצאת כבר?", "הוא היה אמור להיות פה" השיב עידן ואז הוא הבין שנשק יום הדין נלקח. "מה זאת אומרת מישהו לקח אותו!" צעק יהב. "יש לך הסבר אחר ?, מי עוד יגיע לכאן ויחליט להכניס ידיים לתוך אסלה?!" שאל עידן ואף הוסיף "אנחנו כאן בגללך מלכתחילה, אולי תעשה משהו חיובי לשם שינוי". יהב השתתק עידן הצליח לנטרל אותו בעזרת מילים, מי חשב שכך זה ייגמר. אך ליהב היה עוד משהו אחרון בקנה לירות על עידן, "תסתכל על זה!" יהב הצביע על עקבות באדמה.

II

לקום בבוקר אף פעם לא היה הצד החזק של איגור, למרות זאת הא הרגיש שהיום עומד להיות אחרת. היום הוא עומד לתפוס את העולם בביצים והעולם כמו שהוא עומד להיות מפוחד ואם זאת גם סקרן לראות לאן ימשיך הלאה. כל זה התנפץ כשהוא הבין שעכשיו לא בוקר והוא מאחר לעבודה. השעה הייתה מאוחרת והעבודה כהרגלה אהבה להתחיל מוקדם. "ארור אתה שעון מעורר!" צעק איגור והביט על המקום בשידה בה היה השעון לפני שהתקלקל. אחרי שהבין שאת מה שקבע לא יספיק, החליט איגור לזרוק הכל ולראות לאן היום הזה ייקח אותו. הטלוויזיה נדלקה בלחיצת כפתור, "יריות בסופר מרקט בצפון העיר נשמעו היום בבוקר, ועכשיו כמה שניות של חסויות" על מסך הטלוויזיה התנגנה פרסומת חמודה במיוחד לטוסט גבינה, איגור לא התרגש יותר מדי. הוא פתח את דלת המקרר והוציא בקבוק של בירה.

יש לציין שהכותב בשום אופן לא מעודד שתייה של אלכוהול מתחת לגיל המותר בחוק.

כעת בחזרה בספה איגור ישב עם רגליים שלובות על שולחן הסלון ביד ימינו הבירה ובידו השמאלית שלט טלוויזיה. היה זה מרתק לראות את רוחו של האדם הממוצע להחריד מעבירה את זמנה בהימנעות מוחלטת מהשגרה הנורמטיבית. כמובן שאיגור לא ראה את עצמו כך משתי סיבות, האחת היא מכיוון שאיגור אינו דמות עגולה אלה חד ממדית שנותנת נפח לדמויות אחרות יותר מאשר לעצמה. הסיבה השנייה היא מכיוון שהיה שיכור, זה מובן הרי אחרי 4 ליטר בירה הכל מתחיל להישמע כמו בלבול שכל לשם הבלבול עצמו.
וכאשר המוח סובל מבלבול לשם הבלבול הוא נהיה מבולבל, לכן המוח החליט לקחת את המושב האחורי ולתת לתת מודע לנסוע לתוך החלום, איגור נרדם.

אתם בטח מצפים שיהיה כתוב פה משהו על אלוהים ועל איך שהוא המציא את המושג של לחלום, חלום בהקיץ, סיוט ואתם טועים. הקונספט של החלום קדם לבריאת האדם, השמיים והכוכבים. לפי תאוריה שהמצאתי עכשיו החלום קדם לאלוהים עצמו, תנו לי להסביר. אם נתפוס את אלוהים בצורה הכי מופשטת שלו כדמות ללא גוף פיזי או כתודעה, נגיע למסקנה שבבריאת העולם אלוהים היה התודעה הראשונה שהתחילה להשפיע על העולם הפיזי. אפשר רק לדמיין מה קרה לפני בריאת העולם החומרי, אפשר לדמיין את החלום שקדם להתעוררות. הנקודה היא שכולנו חולמים בלי יוצא מן הכלל.

איגור התעורר בחלום, כמובן שהוא לא ידע שזהו חלום ולכן התחיל מחדש בסדר הפעולות כמו בכל בוקר, כך החלום מסופר.
לקום בבוקר היה הצד החזק של איגור, הוא הרגיש שהיום עומד להיות כמו כל יום אחר. היום הוא עומד לתפוס את העולם ביד והעולם כמו שהוא עומד להחזיר לו בתפיחה טובה על הגב. השעה הייתה מוקדמת והעבודה כהרגלה אהבה להתחיל כשנוח. "איזה כיף יש לי זמן להרהר במחשבותיי" אמר איגור בשלווה והביט מבעד לחלון החדר, היה אפשר לראות מחזה מחמם לב של אמא ציפור מעירה את גוזליה. היה זה חלום בלהות ממנו איגור התעורר במהרה, זיעה קרה ירדה ממצחו בזמן שהביט בחלון החדר שהיה מלוכלך מחרא של ציפורים. איגור חש באי נוחות קלה וזה לא היה תוצר של הסיוט שקרה לפני רגע, הוא היה צריך לשירותים. הוא הלך מהר לשירותים והתיישב על האסלה, אך אבוי לאיגור זה הרגיש כמו הלוויה לאדם שלא חי. על הניאגרה ישב גליל נייר טואלט ללא הנייר. השניים ישבו בשקט ללא תזוזה גם הגליל וגם איגור. השניים נעצו עיניים אחד בשני, וקרב מבטים התפתח כאשר איגור עמד להפסיד בכל רגע, זה לא ממש הוגן כשלגליל אין בלוטת תריס.
לאט לאט איגור הרים את מבטו למעלה, הייתה לו תהייה האם אלוהים משפיל את מבטו וצופה במצבו העגום, אולי אפילו קצת צוחק. הוא קם מהאסלה לקול צעקני שבקע מהטלוויזיה, פרסומת למרכול קטן התנגנה על המסך. הכתובת של המקום הייתה קרובה והם אמרו שיש להם הכל, איגור בדק שוב את כל הנתונים והגיע לברור מאליו "יש להם נייר טואלט" לחש לעצמו. "זה כמעט קל מדי" אמר ושוב הסתכל למעלה, כאילו שאיזה כוח עליון נתן לו את הפתרון.
לאיגור כמו רוב האנשים היה כלי תחבורה שנע על גבי גלגלים שנחשבים עד היום בעיני רבים להמצאה הראשונה של האדם. את איגור זה לא עניין הוא בסך הכל רצה להגיע ממקום אחד לשני בלי הרבה טרטורים בדרך, אך מה שנראה שהתחיל כמו עוד יום משעמם בחייו יהפוך לאחד הבלתי נשכחים שלו.

הרבה מאוד פעמים בספרות המודרנית דמויות מקבלות רקע לפני סופן, אלוהים הסתכל על הכותב בתמיהה. "יש לי תחושה שעומדת להיות פה בדיחה גרועה" אמר אלוהים, הכותב שתק לא התייחס לדבריו. "אולי תפסיק עם האקספוזיציה המיותרת הזאת, לאף אחד לא אכפת מגיא, יהב או איגור!" צעק אלוהים. מילים אלו פגעו בכותב, "ותפסיק לכתוב כשאני מדבר אליך ותפסיק לדבר לעצמך בגוף שלישי!".
"תחליף נושא מהר" לחש לעצמו הכותב, "כל דבר שיגמור את הפסקה הזו", כל דבר.

הדבר הראשון שעבר בראש של גליל הנייר הריק כשאיגור יצא מהבית היה רעש סטטי, אך אחרי כמה שניות ומתוך נחיצות חסרת תועלת לעלילה הוא החל להרגיש אושר בפעם הראשונה, אחרי זה עצב ובסוף השלמה עם המציאות. הוא לא עשה יותר מדי אחר כך, הוא בעיקר הרהר על מצבו הנוכחי, לפני לא פחות מכמה שניות עבר שערת רגשות שהגיעה לרגיעה. כעת עליו לבחור דרך להמשיך ממנה את היום, אך לפני הכל היה חייב להגדיר כמה דברים. "איך יקראו לי?" חשב לעצמו הגליל הבודד שעל האסלה, הוא היה חופשי לבחור איזה שם שירצה "שמי הוא גיא". הפעם הוא הסתכל מסביב כדי לראות את המרחב ואחרי כמה התבוננויות החליט "זאת הממלכה שלי". ומאותו יום גיא הגליל ידע שהשירותים, המקלחת וכל מה שבניהם שלו.
מהר מאוד כמו רוב החפצים הוא שקע לתוך דכאון, "אני לא יכול לחיות בעולם שכזה לבד!" צעק והמשיך בזמן שהוא מתקדם אל קצה הניאגרה. "למרות שאני שולט על האסלה, המקלחת וכל מה שבניהם אין לי עם מי להיות". כך מתוך העצב שבבדידות קפץ הגליל אל תוך האסלה, הוא נחת במים בדממה מוחלטת. הוא קפץ אל תוך המוות וקיבל אותו, הוא הגיע אל העולם בשקט וכך גם יצא ממנו.
איגור סגר את הדלת אחריו כפי שנוהגים לעשות כאשר יוצאים ממקום מגורים. הוא ירד במדרגות, הייתה זו רגל ימין שהתחילה את העבודה. היא התקדמה בצעד בטוח ואסרטיבי למדרגה הראשונה, רגל שמאל ראתה את רגל ימין והחליטה גם היא להראות קצת ביטחון. רגל שמאל דילגה אל המדרגה השנייה, היה זה מחזה שרגל ימין לא יכלה לסבול, היה עליה להוכיח שרגלה על העליונה.
כך ירד איגור במדרגות.
הוא עמד לפני המכונית וקפא. הוא היה צריך להיזכר לשם מה בא עד כאן, מה שבלבל אותו הייתה המחשבה שהוא עושה את כל זה מתוך הרצון המודחק שלו לצאת מהבית?. ואז הוא חשב הפוך, מה אם הוא באמת צריך גליל נייר?.
הוא חיפש את המפתח לרכב ומצא אותו בכיס מכנסיו. הוא עדיין לא ידע מה להחליט, ואז מצא את התשובה, בשתי השאלות ששאל בין אם זה המוח או הגליל מצויה תשובה אחת. הוא היה צריך לצאת מהבית.
למרבה המזל רגל ימין ושמאל שכחו ממפגן האומץ התחרותי עד אגואיסטי שקרה לפני כמה דקות ועכשיו היה עליהן לעבוד יחדיו.
יד שמאל הייתה על ההגה, יד ימין על ידית ההילוכים, רגל ימין על הגז ורגל שמאל על הקלאץ' . העיניים היו במרכז צפו איך כל שאר הגפיים עובדים, מדי פעם היו מביטות בכביש. עכשיו היה עליו לנסוע למרכול ולקנות חבילה טרייה של גלילי נייר.

הכותב שלא במפתיע היה צריך לשירותים… "אני הולך רגע.." אמר בקול ולא הספיק לסיים את המילה כשהבין שהוא לבד. "קצת מוזר" חשב לעצמו, "פשוט מוזר".
"לאן אני הולך עם הדמויות האלו?, כל אחת יותר מטומטמת מהשנייה". הוא התיישב על האסלה והרהר במחשבותיו, "כמה עוד אפשר להמשיך עם הקטע הזה?". הוא חיפש נייר טואלט כשהבין, שכל דבר צריך סוף. "כל דבר צריך, סוף!" צעק.
"למה אתה צועק?" שאל אלוהים ברוגע, "סוף סוף הבנתי מה אני צריך". לכל התחלה יש סוף, אנחנו שמים לב לאחד מהם כשהשני מופיע.

"בסדר" אמר איגור לעצמו כמתן אות לשפיותו שנראית מחליקה לאט אל השיגעון. הוא היה קצת שתוי, חלק תוצאת לוואי של האלכוהול וחלק של החיים עצמם. "גליל נייר ריק זה גליל נייר מת" אמר לעצמו והפעם ידע שאיבד את זה. הוא החנה את הרכב וישב בתוכו, הוא הסתכל כל המרכול מתוך הרכב. "צעקני ובוטה" אמר איגור כשהביט על המבנה המכוער, ממש כמו הקול של הזה מהפרסומת". הוא יצא מהרכב ונכנס למרכול, משם הדרך לנייר טואלט הייתה פשוטה מאוד. תחילה איגור עצר כדי לבחון את השטח. מצד ימין עמדו בצורה מסודרת שורות של מוצרים שחולקו לקטגוריות מפה ועד…

"לאן אתה הולך עם זה?" שאל אלוהים. "מה זאת אומרת?" החזיר לו הכותב בשאלה.
"אתה סתם מושך זמן, אין שום חשיבות למה שאתה מספר עכשיו".
"אבל איך הם ידעו.."
"הם לא צריכים לדעת הכל, תן לדמיון למלא את החללים הריקים איפה שהוא יכול למלא אותם". הכותב התרשם "למה אתה עוזר לי פתאום?".
"יש לי עוד דברים על הראש!" צעק עליו "אני לא יכול רק לשמוע את הבלבול שכל שלך כל היום!". הכותב שהופתע מתגובתו של אלוהים מצא רק דרך אחת לענות, בהיסוס רב הוא צעק עליו "אני לא צריך אותך, לך כבר!". השניים הסתכלו האחד את השני, לא בטוחים לגבי מה קורה עכשיו. אלוהים הלך לדרכו והכותב הסתכל עליו נעלם לתוך החלל. בפעם הראשונה הכותב היה לבד, הוא לא ידע לאן ללכת ואז נזכר מה חיפש.
"איגור מצא גליל נייר".

איגור יצא מהמרכול בידו השמאלית גלילי הנייר ובידו הימנית אשליה אופטית של כלום. הוא התיישב ברכב והניח את גלילי הנייר לצדו. אם רק היה יודע שהאשליה נפלה מידו כשנכנס לרכב, מצד שני לא ידע שהוא מחזיק באשליה מלכתחילה. בכל אופן איגור החל בנסיעה, הוא היה משעומם והחליט להדליק את הרדיו.
"צהריים טובים לכולם הנה החדשות…"
הרדיו נכבה.
"מה לעזאזל!" צעק איגור, הוא היה מתוסכל בהתחלה ואז עוד יותר כשהבין שעד הבית יהיה עליו להקשיב לקול הסטטי של הכביש. הוא לא הצליח לשאת את המחשבה הזו ולכן מיהר לדפוק את רגלו על הבלם ולעצור בשול הכביש. הוא ניסה כמה שיכול לתקן את הרדיו אפילו נתן לו מכה פעמיים, אבל שום דבר לא עזר ונראה היה שאותו תסכול לא יעבור בקלות. למזלו שני זרים הגיחו מהיער לידו עצר וביקשו טרמפ.
"היי אפשר טרמפ?" אמר גיא בלי לדעת עם מי יש לו עסק, איגור שעדיין לא שם לב לשניים המשיך לנסות לתקן את הרדיו.
"היי אתה שומע אותי ?!" צעק גיא ודפק על חלון הרכב.
"כן כן אני שומע אותך, מה אתה רוצה?" שאל איגור.
"אתה מבין אנחנו צריכים טרמפ".
"לאן?".
גיא והזאת הסתכלו אחד אל השני "רגע תן לנו לחשוב" אמרה במהירות היא תפסה את ידו של גיא והשניים הלכו הצידה לחשוב. איגור שלא היה מופתע במיוחד מהשניים המשיך לנסות לתקן את הרדיו.
"אז לאן אנחנו הולכים?" פתח גיא, "קודם כל לפני הכל תסתכל עליו" ענתה לו.
"מה הבעיה?"
"הוא נראה לך בסדר, אני מתכוונת שם בראש?"
גיא הביט על הבחור, איגור שהיה כבר עייף מהתסכול נכנע והרכין את ראשו על צופר הרכב כאות מחאה על המצב העגום אליו הגיע. "הוא נראה בסדר", גיא שהיה בעצמו קצת לא בסדר בראש זיהה פוטנציאל מעבר לדמות הפסיכולוגית מאותגרת/מוטרדת של איגור הוא ראה פוטנציאל לטרמפ. "אבל לאיפה נלך?" שאלה אותו.
הסיכויים להשיג את הגבינה נראו יותר קלושים מרגע לרגע, "אני חושבת שזה זמן טוב ללכת הביתה מה אתה אומר?" היא חיכתה לתשובה חכמה שתצית בשניהם משהו שהיה כבוי כבר הרבה זמן. "אני לא יודע" אמר גיא בשקט, הוא שתק והסתכל עליה, העייפות התחילה להתגנב לשניהם אחרי הכל זה היה יום ארוך אבל עדיין נשאר לו עוד כוח. "אז החלטתם!" צעק איגור. לפני שגיא הספיק לענות שני שוטרים הגיחו מהיער.
"עצור שם!" צעק עידן
יהב שלף אקדח.

רצף של אירועים יוצר עלילה המגיעה לסוף בו משהו נגמר ומשהו מתחיל. חשוב לזכור שאלוהים שלא נמצא ליד הכותב נחשב כנעדר וגם בזמן זה נעשים מאמצים למצוא אותו ולהשיבו הביתה. יש גם לזכור שאותם אלו שמחפשים אותו לא יודעים מה לעשות כשיימצא, בכל אופן זה מסיך את דעתם וזה לדעתם יותר חשוב מהחיפוש עצמו.

"תוריד את האקדח!" צעק עידן על יהב. גיא הסתובב לשני השוטרים וזיהה את האחד ממנו התחמק מוקדם יותר היום. יהב שהסתכל על השלושה זיהה במהרה את גיא וכיוון את האקדח לעברו. הוא החל להתקדם לעברו כשהוא צועק "רגליים על הראש וידיים בפיסוק על האדמה".
"מה?!" צעק גיא.
"ידיים על הראש ורגליים בפיסוק על האדמה" תיקן אותו עידן.
"מה?!" צעק גיא, הפעם הבין היטב מה רצה ממנו השוטר והבין איך האירוע עומד להסתיים. לפי איך ששוטר א' החזיק את האקדח הוא יכול לצאת מכאן בשקית גופה או בתחנת מעצר. שתי האפשרויות לא עניינו את גיא והוא החליט לברוח, או לפחות לנסות. גיא תפס את ידה של זאת והשניים רצו לעבר הרכב החונה.
"מה אתה עושה צעקה", גיא שהיה מלא באדרנלין היה מרוכז בו ולא בשום דבר אחר. יהב שראה שהשניים מנסים לברוח, שם אצבע על ההדק והיה מוכן לירות. "עצרו!" צעק עידן. השניים נכנסו למכונית "אז….?" שאל איגור, "תן גז" צעק גיא. איגור שהיה מופתע מהתשובה המהירה הסתובב אל השניים כדי לראות שהכל בסדר. "הכל בסדר?" שאל ברוגע. יהב התחיל לרוץ אל המכונית ועידן מיהר אחריו. "אני פשוט ממש ממהר שכחתי.." גיא ניסה לחשוב על תירוץ טוב ואז הזאת ענתה במקומו "לנעול את הבית, שחכתי לנעול את הבית". איגור ניסה להיזכר אם גם הוא שכח לנעול את דלת הבית, אבל רק שני דברים עברו בראשו. הדבר הראשון היה שלא במפתיע נייר הטואלט, נראה שלמרות שהשיג את מבוקשו עדיין היה נראה מוטרד מהעניין של גליל הנייר. אולי זה יותר מסתם צורך מסוים הרהר איגור, אולי מדובר ב… מחשבותיו נקטעו על ידי הדבר השני שעבר בראשו שהיה במפתיע עצם עשוי מתכת שלרוב מזוהה בתור קליע. במקרה הספציפי הזה הוא נורה מאקדחו של יהב לתוך ראשו של איגור.

III

"איפה אני?" שאל איגור לתוך החלל הריק. הוא חיכה כמה רגעים בדממה שסבבה אותו ולרגע התאחד איתה הוא חיכה למישהו שיענה לו. "ולמה כל מה שאני אומר מופיע לפני?". הוא הביט באותיות שחורות גדולות מרחפות מעל הקרקע בתבנית של מילים משפטים ופסקאות.

יהב ועידן עצרו במקום, לא היה נראה שיש להם עוד את הכוח או הרצון להמשיך במרדף אחרי העבריין גיא שגם הוא הפסיק את מעשיו. הוא ישב ברכב ברוגע שהיה מתואר הכי טוב כרוגע רגעי.
היא ישבה לצד גיא מושב לידו, היא בניגוד לשאר עצרה אבל מתוך רצון היא הייתה צריכה כמה רגעים או לפחות אחד, הרגע עבר וכך גם הדממה הכל התחיל להאיץ בקצב מופתי ומדויק שיכול אפילו לגרום למפץ הגדול להחסיר פעימה. האדרנלין נכנס פנימה ואז רגע לפני נקודת המפגש בין שני אטומים שלא ראו זה את זו במשך זמן רב מסיבות ששניהם כבר לא זוכרים גיא צעק "אההה!". עידן קפץ על יהב והפיל את האקדח לרצפה, "אתה יודע מה עשית?" שאל עידן את יהב. הוא לא היה בטוח מה קרה, הוא ניסה להיזכר האם לחץ על ההדק או שהוא מדחיק את הרגע, בכל מקרה הוא אשם. "מה עשיתי…?".
עידן לקח את האקדח לידיו ופרק את הכדורים, אחד אחרי השני כל הכדורים מצאו את מקומם על האדמה. חמשתם ישבו במעגל הם ניסו לברר מי מהם נעדר, "מישהו ראה את קרן?" אמר אחד "היא הייתה לידי לפני רגע" ענה לו השני. לקליע שנותר לבד בראשו של איגור לא היה זמן לחשוב זה מה שקורה כשאתה נע במהירות של שש מאות קמ"ש.
זאת עדיין ישבה ברכב היא הייתה לחוצה מכל המאורע לא פחות מגיא זאת על אף שהיה לה רגע לחשוב. ברגע הזה היא החליטה שהיא רוצה עוד רגע לחשוב והפעם לבד, היא רצתה להתרחק מהכל. במפתיע גיא ואיגור רצו אותו הדבר כבר מתחילת הבוקר, אבל כשאתה במקום אחד היקום אוהב להראות לך אצבע משולשת ולשים אותך במקום אחר. היא קמה ממושב הרכב בכוונה לצאת כשבטעות לחצה על מכשיר מרובע ומשעמם בעל כפתור בצבע דהוי חסר טעם ובלתי ניתן לזיהוי היודע בשם יותר קל לביטוי "נשק יום הדין". היא לחצה את ידו של גיא בחוזקה ועצמה את עיניה אוזניה עוד יכלו לשמוע את השוטרים מתווכחים אבל במהרה רעש חזק עוד יותר התעצם עליהם. הרעש היה יותר כמו מנגינה מעצבנת מחרישת אוזניים, ואז כשהיא חשבה שאוזניה עמדו להתפוצץ היא כבר לא הייתה שם.

"היא כבר לא הייתה שם" קרא איגור בקול, למרות שהיה לבד הרגיש צורך לדבר בקול גם אם רק הוא שומע. הכותב ראה את איגור דרך חלון, הוא רצה לצעוק לו משהו, הוא רצה להגיד לו שיהיה בסדר אבל משהו עצר אותו. אלוהים הסתכל על הכותב ואיגור, הוא שתק ואז נזכר בהרגשה שעדיין הייתה חקוקה בזיכרונו מאז יומו הראשון בתפקיד. הוא נזכר שכבר לא התעצבן הרבה זמן וזה עצבן אותו.

גיא הסתכל על השוטרים, הוא רצה לברוח שוב. הוא יצא מהרכב רק כדי להיכנס אליו עוד פעם והפעם למושב הנהג. להוציא משם את הגופה היה במפתיע קל מהצפוי. גיא פתח את דלת הרכב ואיגור פשוט מאוד נפל החוצה ופגע באדמה. הוא מיהר להיכנס לרכב ולברוח, ואז בעודו נכנס הוא הביט שוב במושב האחורי. "לאן הזאת נעלמה…?" אמר, הוא נכנס למושב הקדמי וסגר את הדלת.
המתח היה גבוהה בשלב זה וגיא היה חייב להירגע הוא שאף אוויר ואז החזיק את נשימתו, במבט חטוף לפני היציאה הדרמטית לכביש הוא הציץ על הגופה. על אף שהיה מת בכל מובן שהוא איגור נראה נוח ורגוע, אחרי הכל בפעם הראשונה בחייו מחשבותיו היו נקיות. עידן קפץ על יהב, "מישהו השתמש בנשק יום הדין".
"מה אתה עושה?!" צעק עליו יהב בחזרה, עידן הצמיד את יהב לאדמה, "אני עוצר אותך" ושם עליו אזיקים. גיא לחץ על הגז ברגלו האסרטיבית כשנקודת סיום או עצירה עדיין לא התגבשה בראשו.
הרכב נסע ומאחוריו נשארה הגופה, עידן ויהב הסתכלו על גיא עוזב. "פגעתי בך במקרה?!" צעק יהב אל הגופה, נראה שאין תשובה. "הוא מת.." ענה לו עידן אל תהיה טיפש, גיא שהיה כבר בכביש התחיל לחשוב על מקומות בהן יוכל לנוח. לחזור לבית כבר לא היה אופציה, השוטרים יחפשו אותו שם.
היה עליו לצאת מהקופסה ולמצוא מקום בו הוא יוכל לשים את הראש לכמה שניות ולהירגע, מקום בו אף אחד לא יחפש אותו.
יהב שהיה קשור באזיקים נשאר על האדמה לצפות בעידן הולך לבדוק את הגופה, "הוא ללא ספק לא חי!" צעק עידן ליהב. "זה אומר שהוא מת?!" צעק בחזרה יהב, עידן הנהן בראשו לכן ויהב הרכין את ראשו על הרצפה.
"מה זאת אומרת מת?" שאל טל.

"רגע רגע רגע" עצר אותו אלוהים.
"מה קרה?" ענה לו הכותב, "אתה לא יכול סתם ככה להציג דמות חדשה".
"למה לא?"
"אתה צריך לתאר אותו קודם, לתת לו קצת רקע ויעוד מעורפל. אתה לא יכול פשוט לגרום לו להופיע ולדבר משום מקום"
"בסדר…"
אלוהים המשיך "אז קבענו שקוראים לו טל ו….?"
"ו….?" המשיך אותו הכותב"
"אלוהים אדירים!" צעק אלוהים, "מה הוא רוצה להיות?".

"גיבור על" לחש טל.

"אני לא יודע…" ענה לו הכותב שכבר הרגיש כאילו הלך לאיבוד בשיחה.

"גיבור על!" צעק הפעם טל.

"שמעת את זה?" שאל הכותב בתמיהה, "לא" ענה אלוהים.

שני השוטרים שצפו בטל ברגעים אלו זכו לשמוע אותו צועק, אך זו הייתה רק ההתחלה, כי מיד אחר כך טל התחיל להראות סימנים לא אופייניים לאדם הפשוט. האדמה לרגליו התחילה לרעוד ולשקשק, חלקיקי אבק ששכבו על הקרקע לפני רגע התעוררו למחול של ריקוד פשוט למתבונן אך מסובך למבצע, הם התחילו לרחף בצורה מופתית מעלה ומעלה.
ואז כמו שעון בוקר שמצלצל, אקדח שפולט כדור לעבר המטרה או עוד אלמנטים של התפרצות, טל התחיל לרחף באוויר. זמן הריחוף נמשך מספר שניות ספורות כי הוא מיהר להמריא משם.

"מה עשית…?" אמר הכותב, על מכונת הכתיבה המטפורית נשפך נוזל מלא השראה מזויפת וגאווה מסנוורת. "אידיוט!" צעק הכותב הקפה שלך נשפך עליי. "לא התכוונתי.." אמר אלוהים בחרטה, "מי ינקה את זה עכשיו?".

טל מיהר לעלות מעל העננים, הוא התבונן בשמש נושקת לים מתכוננת לשינה שלה. קרני האור הכו בו כמו סוף טוב לבדיחה והוא נרגע, כמו ענן הוא החל לשוט על מרקע השמיים.

"הוא החל לשוט על מרקע השמיים" קרא איגור מקיר המילים שעמד לפניו, "מה זה השטויות האלו!" צעק לתוך החלל הריק. הוא היה עייף ומותש מיום מותו, הוא עצם את עיניו וניסע להירדם אך נעצר במהרה על ידי עקצוץ נוראי שהתחיל מאחורי ראשו ונגמר במצח. הוא צעק "זה שורף!" ונעלם. במקומו נחתה הזאת מהמכולת שהייתה בשירותים ביער, שלחצה בטעות על מכשיר נשק יום הדין ברכב של זה שנעלם לפני רגע. יש להניח שאם אפשרי לחבר בין תנועת הרכב לסיבוב הגלגל , כך גם אפשרי לחבר בין הנחיתה של זאת למכשיר נשק יום הדין ולחיצתו.

טל החל בדאייה מטה, הוא הסתכל על השמש אומרת שלום ללילה ולהתראות לכדור הארץ. "לאן את הולכת?" אמר טל, השמש בחרה לא לענות. "שאלתי לאן את הולכת?!", שוב השמש שתקה היא בחרה להיות אלגנטית ומסתורית באותו הזמן. על טל זה לא עבד "תעני לי?!" צעק בזמן שהוא נוסק מטה אל תוך הלילה הקרב ובא. השמש יצאה ובמקומה נכנס אדון לילה, כמו אדם לא רצוי שהגיע למסיבה בלי הזמנה הוא הביא שקט מביך שעבר רק כשהמשיך הלאה למסיבה אחרת שם השקט היה רק תיאורטי בפני החוגגים. בדרך כזו או אחרת כל מסיבה נגמרת. המראתו של טל הייתה חיננית ומופלאה, הנחיתה לעומת זאת הייתה מגושמת מכוערת ופשוט לא נוחה. אחרי שהתנגש בעמוד חשמל, עץ ולבסוף סלע שהיה שמח רק מעצם העובדה שלקח חלק במשהו. טל עצר ועם העצירה הגיעה גם הרצון לזוז, הפעם החליט להסתפק בהליכה.

היא עמדה במקום בו איגור ישב לפני רגע, היא הסתכלה סביבה וראתה את הכלום. היא העיפה מבט נוסף לוודא שלא חמק מעיניה דבר, ואז מצאה אותו. קיר האותיות המשיך להפיק מילים ומשפטים בסדר מופתי וללא הפסקה. הכותב שעוד המשיך להתווכח עם אלוהים הפסיק כששמע קול אחר בוקע מהחלון, "אני לא מבינה" אמרה לעצמה. היא התקרבה אל הקיר והושיטה יד, המילים התחילו לנוע מטה על הקיר, האותיות נשארו צמודות אחת לשנייה כאילו מפחדות לאבד בבלגן, היא צפתה בקיר חוזר אחורה. לא לקח זמן רב והקיר עצר, האותיות קפאו במקום כאילו עדיין היו בהלם ממה שקרה. היא הסתכלה על הקיר החדש וקראה "אני רוצה טוסט גבינה". אלוהים והכותב הסתכלו שניהם בתדהמה מוחלטת על הזאת, "איך היא עשתה את זה…?" שאל הכותב, "אני לא… אני לא בטוח" ענה לו אלוהים.

טל התחיל ללכת, "מעניין מאוד" חשב לעצמו "אין דבר שממש משתווה לחוויה של הליכה". טל שעד כה עף הסתקרן מאוד מהצניעות הפשוטה שיש בהליכה, לפתע הוא מצע את עצמו על האדמה "מה קורה פה?!" צעק אל תוך הלילה. טל שרק לפני מספר דקות למד ללכת גילה גם איך מועדים. הייתה זו רגלו השמאלית שהתנגשה באשליה האופטית של כלום אשר התחילה שרשרת של אירועים מצערים שהמשיכה אם כניסתה של רגל ימין ונגמרה בתמונה מטפורית של טל שכוב על האדמה, תמונה זו מתוארת הכי טוב כשקטה. המכות היו יבשות כמו התחלה של בדיחת קרש, הכאב לעומת זאת בניגוד לסוף של בדיחה שכזו היה חד.

הומור הוא דבר רגיש, רגע אחד אתה צוחק ובשני אתה נעלב. לכל אדם שהוא מיועדת הבדיחה היכולה להרים אותו מהקרשים והבדיחה האחרת שיכולה לדפוק לו אחד על הראש ולהפיל אותו לרצפה. לכל אחד מאתנו יש אחריות שיש בסיפור בדיחה לאדם אחר, בהקשר לבדיחה הראשונה שסופרה עליי אדמות יש וויכוחים והתלבטויות, אך זוהי ללא ספק מתמודדת חזקה לתואר הבדיחה הראשונה והיא הולכת כך:
"מה ההבדל ביני לבינך?" שאל מספר הבדיחה את חברו, "שאותי האיש בשמיים אוהב".
למרות שאפשר לומר שזוהי בדיחה מקוממת, מעוררת איבה ופשוט מאוד דוחה, אין לקחת ממנה את העובדה שזוהי רק בדיחה.

שני השוטרים שכבר קמו הלכו בשיירה מאורגנת של שניים, כאשר יהב מקדימה הולך בידיים אזוקות ועידן מאחוריו. "אז איך אתה מסביר את זה שהוא עף משם?" שאל יהב, "אני לא יודע, ואין לי כוח לגלות". יהב נאנח בהסכמה "אז לאן אנחנו הולכים?" שאל שוב, אולי מספיק עם השאלות" ענה עידן בכעס. "אתה סיימת את תפקידך אין לך עוד מה לעשות כאן", "מה זאת אומרת?" שאל יהב בתמיהה. "זה לא שלא היית טוב, אבל כשנותנים לך תפקיד כזה קל לביצוע אני מצפה שלפחות תראה קצת יכולות" אמר עידן. "על מה אתה מדבר?!" צעק יהב, עידן עצר במקום "אתה באמת לא יודע מה קורה כאן?". "לא" ענה יהב ושתק, עידן החל ללכת במעגלים, יהב שכבר הסתובב לעברו ציפה לתשובה הגיונית לכל היותר שתסביר מדוע המפקד שלו מדבר כמו משוגע. עברו כמה דקות ארוכות של דממה, עידן המשיך להסתובב במעגלים עדיין מהרהר במחשבותיו ואז עצר. הוא בהה באוויר לפני שהסתובב לעבר יהב, פתח את פיו ולחש "קיר המילים..",
"קיר המילים?" שאל יהב בחזרה, "קיר המילים!" צעק עידן.

"יהב היה מוכן הוא דהר אל הניידת ומרדף החל בין השניים" קראה זאת מקיר המילים.
"מה אנחנו עושים לגביה?" שאל הכותב, "אנחנו לא עושים כלום" תיקן אותו אלוהים. הוא רטן לרגע ואף ניסה לחשוב על תשובה מחוכמת בחזרה, אך אחרי שלא מצא אחת כזו התקפל לתשובתו המקורית. "אז מה אפשר לעשות?", שניהם הביטו בה מבעד לחלון "אני לא יודע" ענה אלוהים.

גיא באותו הזמן עצר את הרכב, הוא עדיין ישב במקום בו הייתה גופה לפני מספר שעות. הוא הסתכל סביב מקום עצירתו, אך החושך של הלילה כבר היה בשיאו והדבר היחיד שניכר לעין הייתה האפלה שלא הייתה מספיק מיוחדת בשביל להתלהב ממנה. גיא התמתח בכיסא הרכב ופיהק פעמיים הוא עצם את עיניו וזהו… הוא פשוט ישב שם מספר דקות כאילו מחכה למישהו שיעיר אותו מהיום הזה. גיא פקח את עיניו, הוא זיהה מיד שהוא שוכב, אך לפני שהחליט לקום הוא התבונן בשמיים.
הרקיעה היה מלא בעננים לבנים, ועל אף שהיה זה אור יום שהרגיש השמש לא הייתה נראית לעין. הוא קם והסתכל סביב, היה זה שטיח בצבע ירוק שהתחיל מגיא והמשיך לכל הכיוונים וללא הפסקה. הוא מתח זרועותיו, ניער את רגליו ופיהק "דיי משעמם פה" אמר ועצם את עיניו בניסיון להתעורר בחלום מעניין, כשפקח אותם הוא הבחין במשהו שונה. מרחוק היה אפשר להבחין במשהו חדש שלא היה שם לפני, זו הייתה נקודה שחורה חסרת פוקוס ועניין שלא הוסיפה דבר מלבד בלבול. כך מתוך השעמום גיא מצא את הכוח המינימלי הדרוש למסע אל עבר הטשטוש, זמן עבר והנקודה שהתקרבה אל גיא בעקביות ובקצב הליכתו התחילה לתפוס צורה.
זה היה בית לא גדול במיוחד אבל גם לא קטן, הוא היה סביר להחריד ומשעמם שלא במפתיע.
גיא שזיהה את הבית מרחוק הסתכל לאחור, הוא רצה לראות מאיפה התחיל, אבל הכל היה נראה אותו דבר "כל כך הרבה ירוק" אמר גיא בניסיון כושל לעצבן מישהו באמירת המובן מעליו.
הוא הסיט את מבטו בחזרה אל עבר הבית וגילה שכבר היה במרחק נגיעה מתיבת דואר ישנה ומוזנחת שעמדה זקופה לפני הבית. היה זה כאילו שהעולם המשיך בתנועתו הטבעית בזמן שגיא היה מקובע לנקודה בלתי נראית. בתנועה מהירה הוא פתח את התיבה והסתכל פנימה, היא הייתה ריקה. "סליחה", גיא שמע קול נמוך וזקן הוא היה קרוב "אתה יכול לזוז בבקשה". גיא חיפש את הקול המסתורי ששמע בראשו, מצד ימין השטיח הירוק המשיך עד קו האופק הוא הסתובב לשמאל וראה איש זקן וגבוהה לבוש חולצה לבנה עם פסים כחולים ומכנסיים שחורות "אדוני, הכל בסדר?".
גיא חיפש את המילים שיתארו את מה שהוא חש ברגעים אלו, "מה…?" שאל גיא בכלליות. הזקן החזיק בידו השמאלית מעטפה, "אתה גר בבית הזה?". גיא הסיט את מבטו בחזרה אל המבנה המרובע עם הדלת, הוא עדיין היה אותו מבנה משעמם "לא" ענה. "טוב, יש לי פה מכתב שמיועד לכתובת הזו" הזקן עצר לרגע ונתן לגיא להרהר בסיטואציה המוזרה שטמונה בבית משעמם שיושב לבד על מישור ירוק. הרגע נגמר הוא דחף את גיא לימין והכניס את המעטפה לתוך התיבה, "יום טוב אדוני" אמר הזקן והלך משם. גיא הושיט את ידו למכתב שהיה מונך בתיבת הדואר, הוא בחן את האובייקט.
ידיו עברו על המכתב כמו גלאי מתכת בחצר גרוטאות, מנסה לחוש את המרקם של נייר המעטפה הוא נדהם מזה שהוא היה לגמרי רגיל. סתם מעטפה משעממת שהגיע לבית המשעמם הזה. המעטפה עצמה גם היא הייתה ריקה מתוכן, בלי מקום מוצא או שם שולח, סתם מעטפה משעממת. גיא התכוון לפתוח את המעטפה כשלפתע דלת הבית נפתחה.

"מה זאת אומרת יש לך משהו להגיד?" שאל אלוהים, "אני לא רוצה לכתוב יותר" לחש הכותב לעצמו. "אם אתה רוצה להגיד משהו, לפחות תגיד אותו ברור ואל תחתור סביב!", הכותב הפנה את גבו לחלון "נמאס לי מהספר הזה, אתה לא רואה שהכל מתפורר?!".
אלוהים הסתכל על הכותב בתדהמה הוא לא ידע מה להגיד, "קודם זה היה הבחור, עכשיו היא ולך תדע מי עוד יכול להגיע לפה!". אלוהים התקדם אל עבר הכותב ופתח את ידיו לרווחה.
"והדבר הכי מעצבן זה שאתה לא…" הכותב עצר בתדהמה, אלוהים כרך את ידיו סביב הכותב בתנוחה שנקראת חיבוק. "אתה חושב שאתה מאבד שליטה וזה בסדר לכעוס. אתה חושב שבהתחלה ידעתי הכל?, אתה חושב שלרגע לא הרגשתי חסר עונים?". ידיו של הכותב גם הם נכרכו לחיבוק והשניים עמדו קרובים יותר מאיי פעם, "הסוד הוא לדעת לשחרר".

גיא הסתכל על הדלת בתמיהה קלה, "מוזר…" חשב לעצמו. הוא חזר להתעסק עם המעטפה, לאחר שבחן אותה מקרוב החליט לבסוף לראות מה יש בתוכה. גיא שפתח את המעטפה כעת החזיק במכתב עצמו, המעטפה עפה מידיו במשב רוח קל ופתאומי ונחתה על הדשא הרך, שם היא המשיכה להתגלגל ולנוע עד שהיא כבר לא הייתה נראית לעין. היה זה דף נייר לבן רגיל עליו היו רשומות אותיות שהתחברו למילים שיצרו ביחד את המשפט הבא, "במקרה והדלת פתוחה יש לסגור אותה".

הזאת המשיכה לקרוא מקיר המילים, מה שהתחיל כצירוף מקרים המשיך כחלום בלהות שהציג בפני הזאת את כל אשר עשתה ודיברה. "זה לא הגיוני…" אמרה בפחד, "מי כתב את זה?!" צעקה לתוך החלל הריק.

גיא הסתכל סביב, הוא חיפש את הזקן. הזקן עדיין היה נראה לעין "הוא לא התרחק" חשב לעצמו גיא. הוא התחיל לרוץ לכיוונו, הוא לא ידע מה לומר אבל הוא היה בטוח שהזקן יודע מה לעשות. גיא היה במרחק של כמה צעדים, כשהזקן הסתובב אליו ושאל בקול עמוק ורגוע "אז אתה מתכוון לעשות את זה?". גיא עצר לפניו במרחק של כמה מטרים "אני לא יודע, אני עדיין חושב על זה".
הזקן נאנח והשיב "מה עוצר אותך מלסגור את הדלת?".
"אני לא בטוח…" ענה גיא, "אז תהיה בטוח!" צעק הזקן וחייך לעברו, הוא הסתובב בחזרה והמשיך ללכת אל עבר האופק. גיא נדהם מהתשובה והוקסם מהחיוך החם, חיוך שכזה התחיל לעלות גם אצלו "איך קוראים לך?" שאל גיא. "זה משנה?!" ענה לו הזקן והמשיך ללכת, החיוך כבר התפשט על פניו של גיא והיה נראה כאילו הוא עומד לפרוץ בצחוק, אבל הוא פשוט הסתובב בחזרה.
הוא עמד לפני הדלת, ידו מושטת לידית ותופסת אותה בחוזקה, לפני שסגר את הדלת הוא הציץ פנימה. הבית היה חדר אחד קטן, לקירות היה דבוק טפט מכוער של פסים כחולים וחומים, כשבמרכז החדר עמד כיסא משעמם עשוי מתכת. החיוך שהיה על פניו של גיא נעלם את מקומו תפסה הבעה של החמצה. "היי!" קרא קול מרחוק, הקול התחזק והדהד באוזניו של גיא, הוא התעורר.
"אני חושב שהוא מת" אמר טל שעמד מחוץ לרכב, גיא שבדיוק התעורר זיהה את טל מבעד לחלון הרכב כאדם זר. בלחיצת כפתור מהירה מצד גיא החלון ירד למחיצתו והשניים בהו אחד בשני לכמה שניות, זו הייתה שתיקה של אי הבנה הראשונה מסוגה לטל.

IV

"אתה מבין?" שאל עידן, "לא" ענה יהב והוסיף "אתה בכלל שומע את עצמך?!".
"מה לא הבנת"
יהב נאנח וחזר בקצרה על מה שעידן סיפר לו לפני כמה דקות.
"אתה טוען שהעולם הזה הוא אשליה. שהמציאות הזו היא חלק מתסריט גרוע ושכל מה שקרה לנו וגם מה שקורה ברגעים אלו מתועד על קיר ענקי שמורכב ממשפטים".
"בדיוק" ענה עידן והמשיך "השם שלך בכלל לא יהב ושלי לא עידן".
"אז איך קוראים לנו?"
"זה לא משנה!" צעק עידן בכעס "אתה לא מבין שאין לזה משמעות?"
"על מה אתה מדבר?! צעק עליו בחזרה יהב, "אני זה אני ואתה זה אתה"
"אם אתה לא מאמין לי אני אוכיח לך!" עידן תפס באקדח שלקח מיהב "אקדח רגיל, מקום לשש כדורים בכל סיבוב של יריות". עידן הוציא מכיסו חמישה כדורים, "לקחתי אותם אחרי שהאירוע נרגע" יהב פקח את עיניו לרווחה האמת הכואבת העומדת מאחורי האקדח הזה עדיין הדהדה באוזניו.
"מה אתה מתכוון לעשות עם זה?" שאל יהב בתמיהה.
הוא החזיר את החמישה לתוך אקדח, "אל תלחץ" אמר עידן בניסיון אחרון להרגיע את יהב.
"השתגעת!, אתה עוד תהרוג מישהו!" צעק יהב לעברו בניסיון אחרון של שכנוע לגרום לו להוריד את האקדח. עידן כיוון את האקדח לעבר יהב "אתה עומד להאמין לי בעוד רגע", ידו של עידן החזיקה באקדח בביטחון ורוגע וכך היא נשארה גם כאשר כיוונה על עידן עצמו. האקדח היה מוצמד כעת אל ראשו של האוחז בו ועידן היה מוכן ללחוץ על ההדק.
יהב שעצם את עיניו מפחד פתח אותם בחזרה וגילה שעידן עדיין בחיים מכיוון שלא היה כדור בקנה. "אמרתי לך" אמר עידן וחייך, "זה לא מוכיח כלום!" צעק עליו יהב "אתה בחיים בגלל מזל, זה הכל!".
עידן פתח את האקדח בשנית וסגר אותו מיד אחרי, "תפסיק!" המשיך יהב לצעוק. הוא לחץ על ההדק בפעם השנייה, כאשר שוב הקנה היה ריק, כך המשיך עידן לעשות עוד 4 פעמים. בכל פעם פתח את האקדח וסגר אותו, הוא לחץ על ההדק שש פעמים מבלי שיצא כדור אחד מקנהו של האקדח. יהב היה המום, הוא חיפש את המילים שיתארו את מה שראה מול עיניו, הבלתי אפשרי. "זה לא מזל או צירוף מקרים, זה נועד להיות כך" אמר עידן בשלווה, יהב שהיה פעור פה מיהר למחוא כפיים.
"למה אתה מוחא כפיים?" שאל עידן, "לא יודע… הרגיש לי נכון".

"לא יכולת לחשוב על סוף יותר מתאים לקטע המותח הזה?" שאל אלוהים את הכותב בביקורת שהייתה בעיניו בונה, אך בעיני הכותב הייתה התנשאות מגעילה. הכותב מיהר וענה "לדעתי…" ללא ספק דרך טובה להתחיל טיעון נגד "קטע רציני אינו מאבד מערכו כאשר אתה מסיים אותו בהלצה, אלא הוא מקבל משהו שלא היה לו קודם" תשובה עניינית ללא ספק.
"ומהו מקבל בדיוק?" תקף אותו שוב אלוהים, "אני לא בטוח".

"אז… מזה זה בעצם מוכיח?" שאל יהב בסקרנות, "זה מוכיח שאני צדקתי".

זאת ישבה כעת רחוק מקיר המילים, אם החלל הריק בו הייתה היו פינות כנראה הייתה יושבת בה כרגע. ידיה השתלבו סביב רגליה ורגליה שהיו מקופלות בתנוחה של שבלול. היא הייתה מבולבלת ומפוחדת, "למה כתוב שם עליי" אמרה לעצמה.
היא ישבה מקופלת בפינה דמיונית בחלל הריק, כאשר הסקרנות שעדיין חשה כלפי קיר המילים עלתה על גדותיה. הזאת קמה מתנוחתה השבלולית ושבה אל הקיר, הסקרנות התעצמה על הפחד ואף הצליחה להשתיק אותו כמעט לגמרי.
"לקום בבוקר אף פעם לא היה הצד החזק של איגור" היא קראה מהקיר.

יהב שלפני רגע ראה את עידן עושה את הבלתי אפשרי עם אקדח וחמישה כדורים, עדיין היה סקפטי לגבי השקפת עולמו, ואם זאת עדיין היה סקרן ובעל ראש פתוח. "אני עדיין לא מאמין למה שאמרת" אמר יהב והמשיך "אבל ללא ספק סקרנת אותי, המפקד".
"אז איך אנחנו ממשיכים מפה?"
"מאוד פשוט" מאר עידן, "צריך לצאת מהמרחב הדמיוני הזה".
"זה לא נשמע פשוט בכלל, אז איך עושים את זה?"
עידן התחיל ללכת קדימה, "אתה בא..?" שאל עידן כשהוא עוצר ומתסכל עליו לאחור.
"לאן אתה הולך?"
"אנחנו צריכים לצאת מגבולות הדמיון הידוע, ולהיכנס אל הלא ידוע".
יהב החמיץ את פניו, לא מרוצה מהתשובה של עידן הוא שאל שוב "אין דרך יותר פשוטה?".
"מה יותר פשוט מללכת.." הוא חייך לעבר יהב והמשיך ללכת.

עידן הלך מקדימה מוביל את הדרך ויהב מאחוריו, זה לא שיהב לא היה מהיר כמוהו הוא פשוט היה יותר סקפטי. לא לקח הרבה זמן והשניים הגיעו לספסל. זה לא היה ספסל מיוחד, אפשר להגיד שהוא היה כמו השאר. אך מה שהפריד את הספסל הזה מהשאר שעברו במסעם אל היציאה היה האווירה שעטפה אותו. המדרכה עליו ניצב הספסל הייתה לבנה, יותר מזה נראה כאילו המדרכה כבר לא הייתה שם. "מה לעזאזל!" צרח יהב לכלום שעטף אותו. הוא הביט סביב בתדהמה מנסה למצוא איזשהו זכר לציוויליזציה בה היה לפני מספר רגעים.
"אנחנו קרובים…" אמר עידן, "קרובים לאיפה?!" המשיך יהב לצעוק.
"זה הרי ברור שאנחנו רחוקים מאיפה שהיינו, כלומר אנחנו קרובים לאיפה שאנחנו רוצים להיות"
לפתע דבריו של עידן נשמעו הגיוניים או לפחות התחילו להישמע כך. "אז מה עושים עכשיו..?" שאלה יהב בתמיהה רבה. הוא הסתכל סביב בניסיון למצוא איזו נקודה או פינה עליה יכול לבסס את המרחב בו הוא נמצא. "אני לא בטוח, מה אתה חושב?"
יהב הסתובב באיטיות אל עידן, הוא חיפש את צירוף האותיות והמילים הטוב ביותר כדי להביע את מה שהוא מרגיש עכשיו. "מה זאת אומרת אתה לא יודע מה לעשות..?!", הוא רתח מכעס.
"אמור להיות פה משהו…" ענה עידן בניסיון להרגיע את יהב.
"אתה רואה פה משהו, כי אני לא רואה פה כלום!" יהב התקרב אל עידן והמשיך לצעוק.
"אין פה שום דבר!".
הוא הסתכל סביב בניסיון למצוא את הדרך ממנה הגיעו, אך הכל היה נראה אותו דבר. זו הייתה ללא ספק סטירת לחי ספרותית שהדהדה באוזניו של עידן. "איך אנחנו חוזרים..?" אמר יהב בייאוש.
"אי אפשר לחזור"
"ברור שאפשר פשוט צריך לחזור על אותו השביל…" אך לפני שסיים את המשפט יהב הבין שלא היה שם שביל או אפילו סימן דרך שיכול להראות להם כיוון. הם היו תקועים בתוך מרחב חסר תוכן או אופי.

"הם היו תקועים בתוך מרחב חסר תוכן או אופי", קראה זאת מקיר המילים, היא הגיע לבסוף לנקודת המפנה העלילתית בה היא והסיפור הגיעו שניהם לאותה נקודת אל חזור. "זהו זה..?" היא בהתה בקיר שכעת היה ריק מתוכן, "מה עכשיו?"
הכותב שצפה בה קוראת מהקיר הגיע להארה, "אני יודע מה עליי לעשות".
"ומה זה יכול להיות?" שאל אלוהים בחוסר עניין. הכותב הסיט את מבטו מהחלון לכיוון אלוהים, "אתה מבין, אין בנו עוד צורך…" הוא הרים את ידו ועשה ממנה אקדח מטפורי.
"מה אתה עושה?!" צעק אלוהים. בתנועת יד מהירה הכותב טען את האקדח במחסנית מלאה.
קול של אקדח נטען פילח את האוויר, היה זה אפקט קולי שרקד על קו המפריד בין קומדיה למתח, אך לאור המצב אלוהים לא צחק.
הכותב שנהנה לרגע ממראה אלוהים הכנוע לבסוף אמר "זה לא בשבילך, זה בשבילי" הוא כיוון את האקדח קרוב לליבו, בעוד המתח ממשיך לעלות אלוהים הביט בכותב והכותב עליו בחזרה.
"זה הסוף שלנו אבל ההתחלה שלהם" אמר אלוהים והכותב משך את ההדק.

לפתע הריק שעטף את עידן ויהב התחיל לרעוד בלי שהרגישו הוא התחיל להצטמק.
קיר המילים נשבר מול עיניה של זאת היא קמה בבהלה וחשה איך הכלום סביבה מתמותת.
החלל שהכיף את זאת נעלם והיא מצאה את עצמה עומדת אל מול שני זרים, "היי!" היא צעקה לעברם.
עידן ויהב הסתובבו כששמעו את זאת צועקת, עידן ששמח לבסוף לראות מישהו חוץ מיהב ענה בחזרה "היי!". החלל סביבם המשיך להצטמק, היא הרגישה משהו צץ לפתע בידה, היא הרימה את ידה ובחנה עם עיניה את החפץ המוזר. היה זה נשק יום הדין ששכב בכף ידה.
דפנות החלל הריק התחילו לדחוק את עידן ויהב, השניים החלו לרוץ אל עבר זאת וכאשר התקרבו הבחין עידן כי היא מחזיקה בידה מכשיר מוכר. "תלחצי על הכפתור!" צעק עידן כשהוא רץ לעברה.
החלל המשיך להצטמק ואף הגביר את קצב.
"אנחנו לא נספיק…" אמר יהב, "תלחצי כבר על הכפתור!" צעק עידן.
היא הסתכלה עליהם, והסתכלה בחזרה על המכשיר. "זה לא עובד..!" היא צעקה לעברם בעודה מנסה שוב ושוב ללחוץ על הכפתור.
"זה לא עובד!" צעק יהב לעידן,
"שמעתי אותה!" צעק עידן בחוסר עונים.
זאת הייתה מיואשת ומתוסכלת מהמצב אליו היא הגיעה, היא זרקה את המכשיר לרצפה.
נשק יום הדין הסתחרר בחינניות בשניות הספורות שהספיק להיות באוויר, הוא ביצע תנועה אקרובטית ולבסוף נחת על צדו. ללא ספק סיום מגושם לביצוע מהמם. כמובן שזאת עידן יהב לא הבחינו בסחרורו של המכשיר, אבל זה לא היה משנה. אני מרגיש נפלא היה אומר המכשיר אם היה מסוגל לדבר, במקום זאת הוא התחיל סדרה של אירועים מינוריים. הסדרה פתחה בנחיתת המכשיר על הקרקע והגיע לסופה מהר בלחיצתו של הכפתור.
החלל הפסיק להצטמק ואף הפסיק להיות, כיס האוויר חסר הצורה והגודל שאחסן את השלושה לפני מספר רגעים נקרע. עידן יהב וזאת נפלטו למציאות הקרובה ביותר אליהם.
השלושה נחתו על ספה ישנה ומוזנחת בדירה ריקה. "איפה המכשיר?!" צעק עידן לעבר זאת, מוחה עדיין היה בשלבי איפוס אחי המעבר בין החללים "מה…" לבסוף ענתה. עידן קם מהספה במהירות והכל לבחון את החדר בו היו. היה זה סלון עם טלוויזיה מרובעת, מקרר וספה עליה ישבו יהב וזאת.
יהב שהבחין בשלט הטלוויזיה מונח לידו הרים אותו ולחץ במהרה על כפתור ההפעלה, "איפה מכשיר נשק יום הדין?!" שאל עידן בשנית.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר…" היא ענתה.
הטלוויזיה שכעת נדלקה הראתה שלל קווים שחורים ולבנים רוקדים זה לצד זה, יהב שהיה מהופנט לריקוד לבסוף יצא מהטרנס הוויזואלי והצהיר "אין פה קליטה". עידן הסתכל על זאת פעם נוספת והבין שמדובר במקרה אבוד, הוא חזר לספה והתיישב ליד יהב.
יהב שהיה מרוכז עד לפני רגע במסך הטלוויזיה הפנה כעת את מבטו אל זאת שבדיוק קמה מהספה.
"אני צריכה ללכת לשירותים" היא הצהירה בפני השניים, ממשיכה ללכת הרחק מהספה היא חיפשה את השירותים בבית שלא הכירה בעוד שיהב ועידן הסתכלו עליה מתרחקת בתמיהה.
יהב ועידן לא היו צריכים להסתכל אחד אל השני כדי להבין שהם משוחחים בניהם, זו לא הייתה שיחה עמוקה אלה יותר פטפוט. אתה יודע מה עושים עכשיו אמר השניים לעצמם, הם ענו בלא מובהק של הסכמה הדדית, לבסוף הגיעו לרגיעה מסוימת. היא הלכה בין קירות הבית בחלל שמוכר לרוב בתור מסדרון, היא מיששה את הקירות ונהנתה מהפיזיות של החלל אליו הגיעה. היא מצאה אסלה חדר ומהר הגדירה לעצמה שזהו השירותים. היא הסתכלה לתוך האסלה וזיהתה חפץ זר צף למעלה, גליל נייר טואלט ערום כלומר ללא הנייר צף לו על המים השקטים.
במבט ראשון נראה היה כי הוא שוחה להנאתו, אך המים השקטים ששררו סביבו הסגירו אותו הוא היה מת, אך גם מעולם לא ממש חי. ההגדרה או הגליל לא עניינו את זאת, היא משטה אותו מהמים וזרקה אותו שוב אל מקום בו הגוף העירום שלו לא יפריע לה בנוחיותה. הפח היה מקום אפל וחשוך, אבל היי לפחות לא היה רטוב שם.
הרגיעה הגיע לסיומה כשדפיקות חזקות נשמעו מהדלת, השניים קמו מהספה והלכו לכיוון הדלת. "מי זה יכול להיות?" שאל עידן בזמן שהדפיקות המשיכו להתחזק, "בשלב הזה של היום לא אכפת לי…". הדלת עשויה מעץ אלון בהיר, במבט שני זה היה טפט של עץ אלון שהתחיל להתקלף מהפינה השמאלית העליונה של הדלת. יהב שלח את ידו אל ידית הדלת, הדלת נפתחה ובצדה השני עמד אדם המזוהה לרוב עם המילה טל.
הוא הסתכל עליהם ובחן אותם מכף רגל ועד ראש, " מי אתם..?" שאל טל.
יהב ועידן הפנו את מבטם מהאדם המפוקפק שעמד בדלת רק כדי לבהות אחד בשני לרגע,
"מי אנחנו?!" צעק יהב כשעיניו נעוצות בטל. "מי אנחנו..?" לחש עידן לעצמו בעוד שהוא מהרהר בהחלטות שהביאו אותו לשיחה המרתקת הזו. "מי אתה?!" צעק יהב לאחר עצירה דרמטית, טל חייך והושיט את ידו בברכה "אני טל".
"למה אתה פה… כאילו למה דפקת בדלת?" שאל עידן, "אני טל" הצהיר בשנית טל. "אבל מה אתה רוצה..?" שאל עידן בייאוש. "מה אנחנו רוצים..?" שאל טל אדם רביעי. גיא יצא ממחבואו והציג את עצמו בפני השניים שעמדו בדלת. "אפשר להיכנס?" אמר גיא וחייך, יהב הסתכל על גיא בעין עקומה, הוא הזכיר לי מישהו וזה הכעיס אותו.
עידן הסתכל בחזרה על הספה הריקה ואמר באנחה "אני מניח…".
טל מיהר לעבור את עידן ויהב והתיישב על הספה, גיא שכעט עמד לבד מול השניים מיהר לעקוב אחרי טל והתיישב גם הוא על הספה. עידן מיהר לחזור אל הספה מחשש לאבד את מקומו, כאשר יהב סגר את הדלת וחזר אל השלושה במצב עמידה, "זה גיא" הצביע טל על חברו "ואתם?".
"אני עידן וזה יהב" הצביע עידן על יהב שאיבד את הסבלנות המפוקפקת שהייתה לו אל שני הזרים בדלת ואמר "אז מה אתם…" אך לפני שסיים את המשפט זאתי הצטרפה אל הארבע בסלון הרעוע.
"מי זאת?" שאל טל והצביע על זאת. כך חיכו הארבעה לתשובה של זאת שתגלה את שמה, זה היה רגע קצר של שתיקה שהגיע לסיום כשזאת התחילה לדבר. "אני…" היא קפאה במקום וכך גם הזמן, היקום כולו הגיע לעצירה והכל בגלל שזאת החליטה לנסות לעשות משהו מצחיק. היקום לא הבין את הבדיחה והחליט להסדיר את הכאוס שנוצר בגלל אותה אחת. הקיפאון שנוצר מאי ההבנה תם כאשר היקום מצא את כפתור האתחול, וכך בלחיצת כפתור פשוטה למדי התחיל תהליך מסובך אך פשוט להבנה.
כמו אסלה ששוטפת את החרא רק כדי שחרא אחר יוכל לתפוס את מקומו, כך נוצרה מערבולת של חומרים ששאבה לתוכה הכל. הממד החומרי התחיל להידחס כך שנהיה לכלום, עם התכלות החומר הגיע גם ממד הזמן לעצירה מדומה. ללא תנועה הזמן נראה כאילו לא קיים.
העולם שלפני רגע היה שרוי בכאוס כעת מצא שקט בכלום, זה היה רגע של שלווה והגיון בעולם ציני שנהיה מורכב ומסובך מרגע לרגע.
היקום הוא האסלה ואתם כבר יכולים לנחש מי אנחנו בסיפור.