לילה אחד- השראה

מאיה התהלכה ברחוב החשוך, המואר רק בפנסי הרחוב אשר הפיקו אור עמום. כבר היה מאוחר, בדיוק חזרה ממסיבת יום הולדתה של חברתה הטובה. הוריה לא שכנו בביתם ברגע זה, כנראה משתכרים בפאב, די אופייני להם. מאיה התביישה בכך, הרבה פעמים הם השתכרות כל כך עד שלא מצאו את הדרך חזרה לביתם או יצאו לרחוב עירומים למחצה. היא המשיכה בדרכה, פנתה שמאלה לכיוון סמטה צרה שבה שכנו פחי הזבל, החליטה לעבור משם על מנת לחסוך הליכה של עוד שני רחובות. בניגוד להוריה, מאיה לא שתתה אלכוהול, למרות שיכלה אם רק רצתה. קול גרגור נשמע מאחורי פח אשפה גדול המלא עד גדותיו וזוג עיניים צהובות נעץ במאיה מבט חד ותקיף. היא הגבירה את מהירותה. הסמטה הייתה מאחוריה, וביתה עמד מולה, ושום אור לא זהר בחלונות, כנראה איש לא בבית. היא חצתה את הכביש השחור בצעדים מהירים, והגיעה אל שער הגינה. הדשא היה יבש מאוד, כאשר הלכו עליו קולו רמיסה נשמעו כשל עלי הסתיו אשר נושרים על הקרקע. פרחים לא היו אלא עשבים גבוהים ויבשים כמו בשדה בור. היא עלתה במדרגות אל מפתן הבית הקטן שלה, ודפקה בדלת. אך הבינה כי השערתה הקודמת נכונה ושנפש חיה לא נמצאת בביתם, אולי פרט לנמלים ועכברים. היא חיטטה בתיקה, מחפשת אחר המפתח, אך לא היה זכר אליו.
היא יצאה לרחוב והתיישבה על המדרכה, כך שרגליה נוגעות בכביש. המרפקים היו על ברכיה וסנטרה קבור בתוך ידיה. הרוח נשבה, וטפטופים החלו לרדת, מאיה חשבה שאפילו הם לא יצליחו להחיות את הדשא בגינתה. היא ראתה את אביה במרחק מה ממנה, מתקרב אליה ונושא על גבו גופה של אישה. מאיה לא יכלה להחליט אם האישה שהייתה על כתפו של אביה חיה או מתה. צעדיו של האיש התקרבו, הוא נראה מבולבל אך חד מטרה, ובקול צרוד וכבד, קול שלא היה שלו אמר: "רצחתי את אמא שלך". הלם המהם בתוך גופה של מאיה. היא הביטה בו בעיניים פעורות לרווחה, נדמה היה בגודל של צלוחיות קפה. הרגעים שאחרי זה עברו במהירות. מאיה לא הספיקה להוציא ציוץ, ובשניות שלאחר מכן, נדמה היה שהכל זז לאט. אביה שמט את גופת אמה על הכביש, והוציא פגיון עם שכבת דם קשה עליו. מאיה הציצה מבט חטוף בגופה שהייתה על הכביש וראתה חור גדול במרכז בטנה, המוצפת דם. מאיה לקחה את רגליה והתחילה לרוץ, האדם שהיה מאחוריה, שרק לפני כמה דקות חשבה שהיא אוהבת אותו, רץ אחריה, הוא היה זריז. משהו לא נראה ממוקד בו, כנראה שתה היום כמות נכבדת של אלכוהול. היא פנתה לצד שמאל, אחר כך ימינה, בדרכה לתחנת משטרה סמוכה, אבל זה היה מאוחר מדי, הוא תפס בצווארה, צמרמורת עברה בגופה אשר התאבן מרב אימה. הוא סובב אותה עם פניה אליו. הוא לקח את סכינו וכמעט הכניס את הסכין לתוך בטנה, אך היא קטעה אותו. "בבקשה, אבא, אתה השתכרת אתה לא שם לב למעשים שלך!" אמרה מאיה בדמעות אשר חרצו את עיניה. "בבקשה אבא, אני רוצה לחיות!" המשיכה וקולה היה צייצני מרב הפחד. הוא נעץ בה עיניי שטן, וללא קול, רק עם חיוך של שיכור על פני תקע את הלהב עמוק בתוך בטנה של מאיה. היא הרגישה כאש חד ועז בבטנה, היא התכווצה, אך עדיין עומדת, התפללה שזה יגמר, כבר לא רצתה לחיות, לא יכלה לסבול עוד רגע אחד של דם הנשטף ממנה. הוא הוציא את הלהב, כאילו קורא את מחשבותיה תקע שוב את הפגיון בתוכה, אך הפעם בליבה. זאת הייתה מכה קטלנית. היא נפלה ארצה, עצמה את עיניה, הרגישה סוג של עילפון, אבל מסוג אחר, לא כזה כמו שהרגישה כשהתייבשה, אלה עילפון מתוק, כזה שהשכיח ממנה את הכאב, בעצם הוא השכיח הכל, גם אותה. היא מתה.