לחלק השני של תחרות הסיפורים של LOVE BOOKS

לעזאזל, מעולם לא חשבתי שיש כל-כך הרבה עטים, שלא לדבר על כך שיכולים לדחוס כל-כך הרבה מהם למקום אחד. כשהיא אמרה לי שאני צריך רק לחכות עד שהשליח יגיע, חשבתי שהוא יגיע עם חבילה קטנה, לא עם משאית שלמה עם עטים. ורק בשביל שתבינו, אני מדבר על משאית של המובילים, אלו שנועדו להעביר רהיטים ופחות או יותר בתים שלמים.
"מה אני אמור לעשות עם זה?" אני שואל, לא מסוגל להתיק את עיניי מהמחזה.
"מה אכפת לי?" הוא אומר.
"העיקר שתוציא את זה מהמשאית שלי." קולו אדיש, והוא יורק על הקרקע.
"את מוכנה להסביר לי איפה אני אמור לאחסן את זה?" אני שואל. או שיותר נכון להגיד שאני צועק עליה. העטים לא היו העניין, העניין היה, שהיו פשוט הרבה יותר מידי דברים בינינו, וכבר נמאס לי. היא כל הזמן מפילה עליי דברים. היא אומרת הכול במין דבר אדישה כזו, מרוחקת, כאילו הקול קליל ודבר אינו משנה. כל משפט שיוצא מפיה הוא לרוב סתירה של מה שקורה באמת. פעם אהבתי את זה, את העובדה שדבר לא משנה לה, שכלום לא מזיז לה, אבל עכשיו לא יכולתי לסבול את זה יותר. אני צריך לדעת שהיא אנושית, אבל היא לא מוכנה להיות כלום חוץ מכלבה אדישה. הייתי רוצה להגיד שאני מת לשמוע מפיה את המילים "אני אוהבת אותך" אבל אני לא חי בסרט, והחיים רחוקים מלהיות אגדה. חוץ מזה בימינו היא נאמרת הרבה יותר מידי וכבר אין לה ערך אמיתי, או כך זה לפחות רוב הזמן. חוץ מזה, מעולם לא האמנתי באהבה, אבל אני לא אפרט על כך, כי זה סיפור ארוך וזה לא באמת חשוב. מה שחשוב כרגע, זה לחשוב על דרך להעיף מפה את כל העטים הללו.
"לא אכפת לי" הא אומרת, קולה משועמם. יכולתי ממש לדמיין אותה כרגע עושה בטן גב איכשהו, אולי בים.
"למה את בכלל צריכה כל-כך הרבה עטים?" אני שואל, אך לא מצפה לתשובה אמיתית, היא לא הייתה אדם ישר במיוחד, היא אהבה ללכת סחור-סחור, מה שאומר שזה כלל הרבה 'לא יודעת' ו-'לא אכפת לי'. "זה לא עניינך" היא אמרה, שמעתי צחקוק שהיא ניסתה להסתיר בעזרת שיעול.
"יודעת מה?" אני אומר, ולפתע אני כל-כך עייף ממנה, פשוט נמאס לי, אני לא מוכן לסבול את זה יותר.
"לא אכפת לי." אני עונה, ומביט במשאית ובכול העטים, יודע שאני לא אתחרט על מה שאעשה בהמשך.
"כל-הכבוד, אתה לומד מהר" היא אמרה בצחקוק, ואני הבנתי איפה היא. הבנתי שהיא יושבת בבית רגל על רגל ועושה ממני צחוק, כרגיל. הייתי רוצה להגיד שזה דבר חד-פעמי שהיא מעולם לא עשתה לי את זה, אך האמת, שהיא אהבה לעשות כל מיני דברים קטנים כאלו, להציב מולי מכשולים, פשוט בשביל שהיא תוכל להשתעשע. "היי, יש לך דף?" שאלתי את הנהג. הייתי רוצה להגיד, שפעלתי מפזיזות, שאני מתחרט על זה, אבל האמת שלא, כי כפי שאמרתי לה לפני כן, פשוט לא אכפת לי יותר. היא כבר שברה את גב הגמל מזמן, ואני פשוט התעלמתי מכך, השלתי את עצמי שיכול להיות לנו עתיד יחד, כאשר האמת היא, שהייתי מעדיף לא לראות אותה יותר בחיים, שלא לדבר על לחיות איתה. הבאתי את דף הנייר בחזרה אל הנהג, ואמרתי לו כי נעשתה טעות, וכי המשלוח הגיע אל המקום הלא נכון. עזרתי לו לסגור את דלת המשאית וכיוונתי אותו אל פתח השכונה, כמו כן, הסברתי לו כיצד להגיע למקום הנכון.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" היא שאלה, קולה עולה עם כול מילה היוצאת מפיה.
"מה שבא לי." אני עונה ומגחך כאשר אני מבין שסוף סוף הצלחתי לעצבן אותה, להוציא אותה מכליה, להפוך אותה לבת אדם.
"אתה לא יכול לעשות את זה." היא אומרת, ואני מוכן להישבע שהיא הייתה יורקת אש אילו יכלה, או לפחות מוציא עשן מהאוזניים.
"ולמה לא, הוד מלכותך?" אני שואל ולראשונה אני מתייחס אליה כמו אל הכלבה המתנשאת שהיא.
"בגלל שלא הרשתי לך, אתה לא יכול לעשות דברים כאלו." היא אמרה, ולפתע, יכולתי לשמוע חיוך אכזרי בקולה. "ולמה לא?" אני שואל, קולי קר כפלדה ומסל מין רוגע, למרות שבעצם אני מתוח כקפיץ.
"בגלל שאתה מטומטם מידי לקבל החלטות לבד." היא אמרה, כאומרת עובדה, כל-כך בטוחה בעצמה, כל-כך מתנשאת, אני לא מבין איך לא עשיתי זאת לפני זה, איך יכולתי לסבול אותה במשך זמן רב כל-כך. אני לא יכול לחשוב על שום תגובה הולמת חוץ מלצחוק. היא מעזה לקרוא לי מטומטם? היא הקשיבה לעצמה לאחרונה? "יודעת מה?" אני לא יודע איך אוכל להמשיך את השיחה, ולכן אני מחליט שעדיף פשוט לסיים עם זה מהר ככל האפשר.
"החלטתי פשוט שנמאס לי, שזה לא מתאים לי, זה נמשך הרבה יותר מידי זמן." אני אומר, ומקווה כי היא פשוט תטרוק את הטלפון בעצבים ותסיים עם זה. היא יכולה לעשות מה שבא לה, לגנות אותי, לצעוק עליי, כל דבר, אבל לא עכשיו, כי כרגע אני פשוט לא רוצה לדבר איתה אפילו.
"בסדר." היא אמרה, קולה שקט לחלוטין, והיא נשמע עצובה, איך לא יכול להיות שהיא עצובה, היא לעולם לא עצובה.
"רק תעשה לי טובה." הוא אומרת, היא לא מבקשת זאת, היא דורשת, העצב נעלם מקולה.
"אולי." אני עונה, והמביט מהחלון, יודע שרוב הסיכויים שלא אעשה זאת, אך אולי אתן לה את הסיפוק, איני בטוח עדיין.
"אתה יכול להסביר לי למה?" היא אמרה וקולה נשבר בעצב. תמיד חשבתי שאין לה רגשות, שהיא מין רובוט מכאני, שמתחזה לאדם, אבל הדרך בה היא אמרה את המשפט האחרון, הוכיחה לי שהיא לא רק רעה. וזה חבל, כי העדפתי לראות אותה כאותה נערה שתלטנית שלא הפסיקה לפגוע בי.
"זה בגלל שפגשת מישהי טובה יותר?" קולה שקט. "זה בגלל התעלול עם העטים?" היא שאלה לאחר שלא עניתי. נאנחתי, לא הייתי בטוח מה אני יכול לומר או לעשות בשביל לרכך את המכה.
"זה בגלל הרבה יותר מזה" אני עונה, וקולי רגוע בצורה מוזרה, כאילו אני יודע שכבר דבר לא משנה.
"תסביר את עצמך" היא אמרה, וניסתה לאסוף את עצמה בידיים.
"זאת אומרת שזה לא רק התקרית עם העטים, זה כל מה שעשית מאז שאנחנו יחד." אני אומר, ועוצר רק לרגע, רק בשביל לקחת נשימה. "זה העובדה שהשתנית, שהפכת מאותה נערה מקסימה ושובת ללב, לכלבה אכזרית ללא רגשות." אני ממשיך, חושב שאולי הייתי צריך להשמיט את החלק הזה, אבל כבר אמרתי את זה אז אני לא יכול לעשות עם זה דבר. "זה כל המכשולים האלו שאת זורקת תחת רגליי, מקווה שאלך שאעזוב אותך." אני ממשיך, יודע שכבר אין הרבה להוסיף, יודע שככול שהשיחה הזאת תימשך יותר, זה יהיה רע לשנינו, אנחנו צריכים פשוט לסיים את זה, ואני יודע שאם אני אהפוך לרע בסיפור, זה יעזור לכולנו. אני לא מאמין שאני באמת עומד לומר את זה, ועוד בנימה קרה כל-כך.
"מזל טוב, הצלחת לגרום לי לעזוב."