לגלוש

שוב ארגזים, שוב משאית ישנה חונה ליד הבית, שוב הכלב שלי לב מילל וכמובן אני שוב עצובה.
"אולי די?" שאלתי את עצמי מותשת ומחיתי דמעה.
האוויר היה חם בלי שום לחות ונראה לי שבאופק נראו גלי חום. לב נכנס לחד שלי בריצה וקשקש בזנבו שהעביר חשמל סטטי בחום והיובש הזה, אך כאשר ראה שוב שאני עצובה ודיכאונית, הוא הפסיק ואז הביט בי בעיניים עצובות. "ואף!" נבח והתנפל עלי בליקוקים רטובים. התחלתי לצחוק ולבכות." נו די כבר!" הוא הפסיק אבל רק אחרי שחייכתי אליו והתיישב לידי בשמחה.
ליטפתי בנחת את פרוותו הרכה והנעימה בצבעי חום ולבן. "אתה מבין… קשה לחיות בידיעה שאתה תעבור בית שוב, ובמיוחד השנה מצאתי חברה… בפעם הראשונה!" התחלתי לבכות. "חבל שאתה כלב."
"ואף."
"אוקיי כלב מוזר מאוד אני פורשת."
הוצאתי סדין ריחני ונקי מהארון וטיפסתי על אדן החלון.
פתחתי אותו וגל חום נכנס לדירה, ההרגשה הייתה זוועתית. "אולי נטפס לשם, החוצה?"
לב הביט מטה, שתי קומות אבל די נמוכות בכל זאת ולמטה אדמה.
"רררר…" הוא כעס והחל למשוך לי בחולצה חזרה לחדרי. "זה לא מסוכן טיפשון!"
אבל לב משך אותי פנימה, כאומר שמה שאני עושה לא טוב. "אני אברח בלעדיך."
"ררר…"
"אוקיי אני לא בורחת, אתה מפחיד אותי." לב נראה אולי די גאה מה שקשה לדעת בכלבים.
"ואף!" הוא ליקק לי את היד ומשך אותי אל המטבח.
"ואף!" התבוננתי מבט נוקב במקרר. "אין שם כלום."
הוא מיהר לעבר השולחן וילל. "טוסטר!" הטוסטר העלה עשן ובואו נגיד שלחתיכת הלחם השרופה בתוכו לא היה מזל. "כלב טוב." לב התרחק מהמטבח בצעדים קלילים.
את שאר השעות מלפני המעבר עברתי במשחקים עם לב.
זרקתי לו כדור, זה היה המשחק הראשון, והוא חזר עם מקל. "כלב מטומטם." נאנקתי והסתרתי חיוך. בהמשך שיחקנו מחבואים ושנינו היינו טובים.
לבסוף היינו מוכנים לצאת. "נו מוכן?" שאלתי והזעם והכאב חזרו לקולי.
"ררר…"
"אוף איתך!"
נכנסנו למכונית והתחלנו לנסוע, לב נאנק והתנשף. "חם…" פתחתי את החלון.
לב הוציא את ראשו ונסענו די בכיף עד שראינו את הנוף האינדיאני.
"אמא!" ליד מספר אוהלים צבעוניים ומדורות עמד איש אדום כמעט לגמרי ובידו רצועה ובה קשור כלב, יותר סביר להניח שכלבה. לב התנשף וקפץ מהמכונית. "אמא תעצרי!" הרוח בלעה את קולי ואמא בקושי שמעה ורק כעבור דקה בה הייתי היסטרית שאלה, "מה?!"
"אמא תעצרי!" אמא הזעיפה פנים.
"אין זמן לשטויות!"
"אמא לב ברח! תעצרי כבר." צווחתי וליבי הפסיק לרגע לפעום.
"לב!" מילמלתי.

—————————————–

התעוררתי ולידי הבהבה מכונה והחלון המואר היה ליד מיטתי."מה?" שאלתי מנומנמת.
"ששש… הכל בסדר." שמעתי קול מרגיע.
"לא הכל לא," ניסיתי להזכר ואז אכן נזכרתי. ", לב! לב! אמא איפה הוא?!"
בכיתי היסטרית. "אמא!" צווחתי נעשתה חלושה יותר. "אמא!" הפעם לא שמעתי אתה המילה וכברתי את ראשי בכרית. בכיתי כנראה שעות, המון זמן, כי כשהבטתי החוצה ראיתי רק חושך.