כנפיים שחורות פרק-1 לתחרות של אנונימי/ת

השעון המעורר צלצל כמו תמיד בשעה שבע, לכבות אותו בא לי כבר אוטומטית. כמו כל יום קמתי מהמיטה הלכתי לשירותים ושטפתי את פניי מסתכלת במראה על הילדה הצנומה מולי עם העיניים הירוקות והשיער השחור כפחם.
"לוסי ארוחת הבוקר מוכנה!" צעקה אימי מלמטה כמו כל בוקר לימודים רגיל ומונוטוני בתיכון למצטיינים על שם פסקל.
"אני ארד עוד שנייה!" צעקתי חזרה בקול צרוד וגרון יבש. ייבשתי את פניי עם המגבת הלבנה שנחה על מתלה קטן ליד הכיור. ירדתי במדרגות העץ הישנות והחורקות סופרת אותן כמו תמיד, 21 מדרגות. מספרן לא השתנה בחמש עשר השנים שחייתי בבית הקטן והצנוע עם אימי אבי ואחי הקטן כריסטופר. כמו כל בוקר על השולחן הערוך היה מחבת עם ביצים מקושקשות, בייקון, צלחת ירקות חתוכים, מים ושוקו. התיישבתי במקום בו תמיד ישבתי ליד אבי בקצה השולחן ואכלתי את ארוחת הבוקר. אחרי שסיימתי שטפתי את הצלחת שלי ועליתי לחדרי להתארגן לבית הספר, לובשת את התלבושת האחידה שכללה חולצה לבנה מכופתרת עליונית אדומה עם סמל בית הספר ולבנות חצאית אדומה משובצת. שנאתי את התלבושת הזאת, אבל למזלי אצטרך לסבול אותה רק עוד כמה שבועות ואז אסיים ללמוד בתיכון המעצבן הזה. סידרתי את התיק שלי לבית הספר וירדתי שוב במדרגות, 21. כמו תמיד חיכתה לי שקית חומה קטנה על שולחן האוכל ובתוכה ארוחת הצהריים שלי, כריך פסטרמה תפוח אדום וקצת כסף לקפיטריה אם ארצה.
"אני יוצאת אמא, נהתראה אחר הצהריים!" צעקתי לה פותחת את דלת הכניסה ויוצאת לאוויר החם של סוף חודש מאי. הלכתי לתחנת האוטובוס במורד הרחוב, תמיד אותו מסלול ליד אותם בתים קטנים בשולי העיר. אותו נהג אוטובוס מאז כיתה י' ואותם ילדים באותם מושבים, מצאתי את חברי הטוב ביותר סבסטאין יושב במושב האחורי כמו תמיד עם מדי בית הספר שהיו זהים לשלי פרט למכנס המחויט במקום חצאית. הוא נופף לי כמו תמיד והתיישבתי לידו, הוא חיבק אותי קלות והחזיר את האוזניות שלא שמתי לב אליהן לאוזניו. חייכתי קלות והוצאתי את ספר הקריאה שלי מתיקי קוראת עד שהגענו לשער הכניסה לבית הספר.
"נראה לי יתנו לנו את ספורט חופשי היום, אין לנו מה לעשות עכשיו יותר. חוץ מלשחק בכדור ולא נראה לי שיהיה למישהו אכפת שלא נשתתף." אמר סבאסטיאן וניתק את האוזניות מהטלפון הנייד שלו מכניס את שניהם לתיק השליחים שלו.
"נראה, אני רוצה ללכת למעבדת המחשבים כדי לערוך עוד קצת את סרט הגמר שלי אם אתה רוצה להצטרף." אמרתי מכניסה את הספר לתיק ומנופפת לשלום לכמה אנשים שישבו במדשאה הראשית מול הכניסה לבית הספר.
"טוב, אני אראה אותך בהפסקה אז?" שאל ועצר לפני מסתובב אלי.
"נתראה בהפסקה." אמרתי מחבקת אותו והולכת לכיוון מעבדת ביולוגיה כשפנה לכיוון כיתת הפיסיקה. השיעור כמו תמיד היה משעמם לגמרי וידעתי את כל התשובות לשאלות שהמורה שאל אותי.
"מיס לוסי, האם תועילי בטובך להקשיב לפחות?" שאל וקולו תוקפני מעט.
"סליחה אדון לוריין." אמרתי בצייטנות, לא רציתי צרות איתו בסוף השנה כי הוא עלול להשאיר אותי לשיעורי קיץ ואין לי זמן או כוח לזה. הוא המשיך להסביר על פוטוסינתזה ואני חזרתי לחלום בהקיץ שלי אך הסתכלתי אליו במקום מחוץ לחלון שישבתי לידו. חשבתי על חוף הים, על החול בין אצבעות רגליי על ללכת עם כפכפי אצבע ולא הנעליים הסגורות הכבדות של התיכון הזה. הייתי שמחה כשההפסקה הגיעה ורצתי החוצה מהשיעור לכיוון בניין כיתות הלימוד כדי לפגוש את סבאסטיאן. הוא עמד שם עם מישהו שלא הכרתי.
"היי סבאסטיאן." אמרתי נעמדת על ידו ובוחנת את הנער שעמד איתו. הוא היה גבוה ופניו נראו ללא פגם, עיניו השחורות גרמו לכך שנראה כאילו אישוניו התרחבו באופן מטריד ושיערו השחור גם כן נתנו לו מראה מיסתורי ומעט מסוכן. הוא הביט לי בעיינים ומבט מוזר חלף על פניו, הוא הושיט את ידו ללחיצה.
"קייל, קייל דוולינג. נעים להכיר אותך." אמר ולחצתי את ידו ידו הייתה חמימה ולחיצתו חזקה ומכובדת.
"לוסי, לוסי מוראדין. נעים מאד, אתה חדש לא נראה לי ראיתי אותך כאן בעבר." אמרתי ולקחתי את ידי חזרה מהלחיצה הארוכה.
"אני יחסית חדש, הגעתי לבית הספר לפני כמה ימים פשוט עכשיו מתחיל להתאקלם ולהכיר אנשים." אמר והכניס את ידיו לכיסי המכנס של התלבושת שישבה עליו באופן מאד מחמיא.
"אני אשמח להראות לך את הקמפוס מתישהו אם תרצה." אמרתי בנימוס וסידרתי את רצועת התיק שלי על כתפי.
"אולי בפעם אחרת, תודה על ההצאה אבל לוסי." אמר ועיניו נצצו בשמש. הוא היה מאד יפה ומקסים, הופנטתי על ידי המבט שלו והייתי צריכה להתנער מהמפגש איתו אחרי שהלך ועקבתי אחריו במבטי.
"זה היה מוזר." אמרתי והסתובבתי לסבסטיאן.
"כן קצת, בואי נלך לקפיטריה אני בטוח שכריסטינה מחכה לנו." אמר והלכנו לעבר הקפיטריה.
"הנה היא, כמו תמיד בשולחן האמצעי. הילדה הזאת תמיד חייבת להיות במרכז נכון?" אמרתי לסבסטיאן כשנכנסנו וראינו אותה יושבת לבד מחכה לנו.
"משהו כזה, בואי לא נגרום לה לחכות יותר." אמר והתקדם אליה. היא קמה ונישקה אותו. כבר הספקתי לשכוח שהם סוף סוף ביחד, אחרי ארבע שנים של פילרטוטים בלתי פוסקים ורמיזות הם החליטו להיות ביחד. חיבקתי אותה והתיישבנו סביב השולחן מדברים עד שהצלצול לשיעור ספרות התנגן ואני וכריסטינה קמנו ללכת כשסבסטיאן הלך לשיעור מכניקה שלו. התיישבנו במקומות הקבועים שלנו ודיברנו עד שהמורה נכנסה ואז שמתי לב שהוא שם, בקצה הכיתה כפוף ולא בולט כמעט מתמזג עם הקיר והקישוטים שעליו ישב קייל. עם מחברת יחידה על השולחן ועט בידו שסובב בין אצבעותיו הדקות והארוכות. כל התלמידים קמו לכבד את המורה והיא ביקשה ממנו לשבת.
"היום נקרא קצת מרומיאו ויוליה של שייקספיר, לוסי אם את יכולה בבקשה להשמיך מהפסקה שעצרנו בה שיעור שעבר." אמרה המורה ופתחתי את הספרון הקטן בסימון של השיעור הקודם.
"רומיאו הנלבב,אם אהבתני, פתח פיך ודבר בלב גלוי . אך אם סבור אתה, כי את לבי כבשת חיש מהר, אקדיר פנים כמתעקשת ואגידה 'לאו למען תחזר אחרי,אבל לבד מזאת :בשום פנים ואופן!' ודאי,מונטיגי היקר,כוון שאהבה טורפת את נפשי, תראני כפזיזה וקלת דעת, אולם נאמנה אני מאלה
המטיבות כל כך להצטנה." קראתי עד שהמורה הפסיקה אותי והחלה להסביר על הקטע. הסתכלתי לכיוונו של קייל והוא חייך קחות כשראה שהסתכלתי. לא יכלתי שלא להסמיק והבטתי חזרה לעבר המורה. אחרי השיעור יצאתי מהכיתה וקייל עצר אותי במסדרון עומד מולי ומחייך חיוך קטן ומקסים.
"כן קייל?" שאלתי רואה שהוא לא יתן לי לעבור עד שאדבר איתו.
"רק רציתי לומר לך שאת מקראיה ממש יפה, רומיאו ויוליה זאת אחת היצירות האהובות עליי של שייקספיר." אמר ונשען על הלוקרים בצד המסדרון מביט עליי בעיניו השחורות כמו לילה ושיערו השחור פרוע בקוצים לכל עבר.
"תודה, אני מצפה לשמוע אותך מקריא משהו בשיעור הבא." אמרתי מרגישה איך פניי מאדימות שוב. הוא חייך בגיחח קלות מגיש לי שוב את ידו ללחיצה. לחצתי אותה וזרם עבר בנינו, משכתי את ידי במהרה הוא גם כן.
"כנראה החום." אמר והתבונן עליי במבט מוזר. הנהנתי והסתכלתי עליו, אני יכולה להישבע שלרגע יכלתי לראות מאחורי גבו כנפיים שחורות.