כאב ✏

"'כאב,' אני עניתי.
'זה מה שאת מרגישה? מה כואב לך? היד? הבטן? הגרון?' היא שאלה ושמה את רגלה השמאלית על רגלה הימנית. היא כיווצה את גבותיה, כאילו מנסה להתרכז.
היא לא מבינה כלום. היא מנסה, בכול יכולתה להבין מה שלומי, מה עובר בראשי, אבל אני אחרת. אחרת ממנה. היא לא תוכל להבין. היא אפילו לא רואה איך אני מתנהלת בחיי היום-יום שלי.
'לא כאב מהסוג הזה,' אמרתי לה, 'כאב שאתה מרגיש…'
ניסיתי לחפש את המילה. עצב? תסכול? בושה? ביישנות? חרטה? חוסר אונים? בלבול? סבל? פחד? אולי כעס?
אני לא כועסת. הרי, על מי יש לי לכעוס?
אני לא מתביישת. אין לי שום דבר להתבייש בו.
אני לא ולא מבולבלת. אני בטוחה בעצמי ובכיווני.
אני לא סובלת.
לא מפחדת.
לא חרטה.
לא חוסר אונים.
'עצב,'אמרתי, 'אני כול כך עצובה. אני מרגישה חסרת טעם. אני מרגישה כאילו אני לא מיוחדת.'
'מה קרה שאת מרגישה כך?' היא שאלה, ניסתה להבין, 'משהו קרה עם משפחתך או חברותייך?'
שוב, היא לא מבינה. לא משנה כמה אני אנסה להסביר לה.
'לא,' אמרתי, 'שום דבר לא קרה. אני פשוט קוראת המון ספרים. לאחת הדמויות קרה סיפור עצוב והיא כתבה על זה ספר. אחר, ילד עני שחי הוא ברחוב. לעומתם, יש את הילדה המפונקת שכול משרתיה רוצים לנקום בה.'
'אינני מבינה למה זה קשור,' היא אמרה.
'בוודאי שאת לא מבינה,' אמרתי, 'אני מרגישה שלכולם יש חיים יותר מעניינים ממני, למה אני לא יכולה להיות כמוהם?'
היא גירדה בראשה ורשמה משהו במחברתה ואז אמרה לי:' האם את רוצה להיות ענייה? או עשירה ומפונקת? את רוצה שיעבור עליך סיפור עצוב? האם את באמת רוצה את כול אלו?'
כן. זה מה שאני רוצה להיות.
אני רוצה להיות שודדת ים. אני רוצה להיות גנבת, או גיבורת על שנלחמת נגד הפשע. אני רוצה שיעבור עליי סיפור עצוב, אני רוצה שאני אחווה טראומה, זה מה שאני רוצה! כן! אני רוצה להיות עצובה, אני רוצה להיות מישהי, אני רוצה לקבוע לעצמי את הדמות שלי, אני לא יודעת מי אני!
ואז, התנפץ החלון שהיה מעל ראשה ורסיס נפגע בראשה והיא מתה. היא מתה מול עיניי.
אין לי סיפור מעניין.
אני לא שודדת ים.
אני לא גיבורת על.
וגם אני לא רוצה להיות.
אני לא רוצה להיות עם סיפור מעניין. אני לא רוצה שירחמו עליי. אני רוצה את הכול בחזרה," אמרתי לו. הוא הנהן, אבל ראו את פניו. פניו גם היו מרחמות.
מרחמות עליי.