ים של רוך – תחרות הסיפורים של OTDS

אני מתעוררת בבוקר לקול השעון המעורר ומותחת את ידיי עד שהן נמצאות הרחק הרחק מגופי. אני תוהה אם גם היום הזה יהיה כמו רוב הימים האחרים בחיי, יום מחורבן. עמוק בלבי אני מקווה שאולי היום כשאסתכל במראה אני לא אגעל מגופי מלא השומנים. אולי היום, בהפסקות, עוד מישהו יארח לי חברה מלבד הספסל החום שבלובי בית הספר. הספסל שעליו אני יושבת מדי יום כבר חודש, מיום תחילת הלימודים. אני מקווה שהפסיכולוגית תבין סוף סוף שהכדורים נוגדי – הדיכאון לא עוזרים לי.
"לא ניסית את זה. זה יעזור, אני מבטיחה." כך אומרת לי הפסיכולוגית שלוש פעמים בשבוע, מבטיחה הבטחות לשווא. מחשבות אובדניות תמיד היו במוחי אך הפעם הן בולטות יותר מתמיד. עד מתי אוכל לסבול את הצקות התלמידים בבית הספר? עד מתי אוכל לסבול את הוריי שלא נותנים לי דקה של תשומת לב ואז מתפלאים שאני מסתגרת בחדרי ושומעת מטאל. הם לא מבינים שהמוסיקה היא הדבר היחיד בחיי שעוד מספק לי נחמה. לולא הגיטרה והפלייליסטים שלי הייתי מזמן מגלה אם אלוהים קיים. לא האמנתי שאצליח לקום ממיטתי גם היום. והנה, אני קמה ממיטתי לעוד יום חדש. יום שסביר להניח שטומן בחובו הפתעות לא נעימות כלל, עבורי. אני מושיטה את ידי אל ידית המתכת שעל דלת חדרי והיא נפתחה בחריקה. אחר, במטבח, אני מטה את שקית הקורנפלקס כדי שאלה ייפלו לקערה ואוכלת את פתיתי התירס הקלויים…

*

ליבי פועם בחוזקה וזיעה קרה מכסה את מצחי. אני פותחת את דלת הבית בזריזות בשעה שאני תוהה אם היא באמת יכלה לעשות זאת לה, ולי. אני מורידה את רצועת התיק שעל כתפי הימנית ומשליכה אותו לסלון. אני רצה לחדרה וכשאני מגיעה לדלת אני מגלה שהיא נעולה. אני דופקת עליה בחוזקה אך שום קול לא נשמע מלבד שירי מטאל הנוראיים שהיא שומעת. 'אני לא צריכה לדאוג,' אני אומרת לעצמי. 'זה קרה לי בעבר, אני לא צריכה לדאוג.' אבל הפעם אני לא מצליחה להירגע. הפעם אני יודעת שזה שונה, קרה לה משהו נורא. אני דופקת על דלת חדרה שוב. ידיי מאדימות וחורים קטנים נפערים בדלת חדרה. "בבקשה שלא עשית את זה," אני צועקת בקול חנוק מדמעות ובכי. אני מתיישבת בגבי אל הדלת ומתחילה לייבב בבכי. אחרי חמש דקות של בכי רצוף אני דופקת שוב על דלת חדרה. החורים שנפערו לפני זמן מועט גדלים. אני מחליטה לפרוץ את הדלת. הניסיון השלישי עם הפטיש עבד, חור גדול דיו כדי שיאפשר לי לעבור נוצר. אני נכנסת לחדרה לאט, ומביטה בחפצים השונים שבחדרה. הגיטרה השחורה, שידת העץ החומה והאיפור שליד המראה. אני מסיתה את פניי לכיוון מיטתה, גופה מוטל שם, שוכב ללא ניע. האיפור שהיה על פניה נמרח בגלל הדמעות, כנראה. אני מתקרבת אליה וגופי רועד. אני נחבטת בשאלה איך לא הייתי שם בשבילה, איך עזבתי אותה לטובת הקריירה ושאר שטויות. אני מרגישה את רגליי נעשות כבדות יותר ויותר וכך גם גופי, אני מרגישה כאילו מושכים אותי לרצפה. אני מתחילה לראות הבזקים של שחור עד שלבסוף אני נופלת. חולצתי כבר מזמן נרטבה מדמעותיי. כאב עז החל להתפשט באזור החזה. אני מעבירה את ידי לשם אך הכאב לא נחלש ופוסק, כי אם מתחזק. אני מרגישה את עיניי מתחילות להיעצם, אך אני נאבקת בהן בכל כוחי. קול קטן וחלש בראשי לוחש ואומר לי להרפות, לשחרר. לאחר מאמצים רבים להתנגד אני נכנעת ומאפשרת לעיניי להיעצם ולגופי לטבוע בים של רוך ושלווה…