ידידי ✖

עמדתי באמצע המגרש חנייה הנטוש. הסתכלתי לצדדים, שום איש, שום רעש.
הוא מאחר ברבע שעה, הוא צריך לבוא כבר, אך הוא בטח לא יבוא. איו לו אומץ. הוא פחדן.
"מחפש מישהו?" שמעתי קול מאחורי. הסתובבתי וראיתי אותו לבוש בחליפה שחורה.
"למה בחליפה?" שאלתי, "אתה יודע בסוף החליפה שלך תהיה מלאה בדם."
"למה להתחיל את הערב הנעים שלנו ככה?" הוא שאל והתקרב אליי, "החליפה שלי תצא נקייה מהערב הזה, כאילו הרגע היא יצאה ממכונת הכביסה, הבעיה היא שהחולצה שלך לא תישאר אותו דבר."
"נכון," אמרתי, "החולצה שלי תהיה מלאה בדם. אבל הדם יהיה שלך."
הוא צחק את הצחוק הזה שלו, הצחוק שכול כך שנאתי. הצחוק המתנשא.
כיווצתי את אגרופיי ונתתי לו אגרוף בעין. הוא נפל אחורה והסתכל אליי במבט רצחני.
ראיתי שהוא קיבל פנס בעין כחול וסגול מסביב לעינו ושריטה.
הוא קם מהר מהרצפה ולאט, הפנס נעלם מעינו עד שלא היה.
הבטתי בעינו החלקה מפגיעות המום.
"מה…" שאלתי, לא מבין, "איך?"
הוא חייך ואמר:" הצלחתי להשיג את מה שאתה כול כך רצית."
"אתה תמיד הצלחת," אמרתי וירקתי ימינה, "לקחת לי את העבודה, את החלום, את החברה, מה עוד נשאר לי?"
הוא צחק ואמר:" אני הצלחתי להשיג את האבן…"
"האבן?" שאלתי, "זה רק…"
"רק מיתוס, נכון?" הוא שאל וצחק, "אני בלתי מנוצח, ידידי. השגתי את האבן בטיול שלי לאפריקה, גם אתה טיילת באפריקה, אבל כנראה שלא חיפשת כמוני. אין דבר שיכול לגמור אותי. אבל אני יודע, שיש דבר שיכול לגמור אותך…"
הוא הוציא אקדח שחור מכיס ואני מיהרתי להוציא את שלי.
"לא נמאס לך?" הוא שאל, "זה מלחמה שיש בה רק מנצח אחד… אני."
הוא טען את האקדח. היה לי תחושה רעה בבטן. האם זה מה שאני חושב שזה? ככה מרגיש הפחד?
"להתראות," הוא אמר, "ידידי."
וירה באקדחו. ישר קפצתי על הרצפה ונשכבתי. הכדור פגע בחלון של מכונית כחולה אחת ואני הרגשתי הקלה אך לא להרבה זמן.
"אתה חושב שאתה יכול להתחמק?" הוא שאל, "אז זהו… תיפרד מחייך לשלום."
הוא טען את אקדחו שנית והתכופף אליי.
"בבקשה," אמרתי, "בבקשה לא. אני מצטער, אני כול כך מצטער."
עיניי נמלאו בדמעות. הרגשתי חסר אונים. הרגשתי מנוצח.
"ידידי, אין צורך לפחד," הוא אמר, "זה יכאב לשנייה אחת ואז תגיע אל אהובתך."
"הרגת אותה?!" שאלתי אותו והבטתי בו בכעס.
כול גופי רתח. אני בעבעתי מבפנים, הרגשתי שלקחו ממני רגל או יד.
"תשמע," הוא אמר, "היא לא הביאה לי תועלת, אז פשוט לילה תמים אחד לקחתי סכין ותקעתי לה אותו בצוואר. אתה יודע למה? מפני ששם הייתה השרשרת שהבאת לה. דמה היה כול כך אדום ועיניה כול כך מבולבלות, הרג…"
"תסתום את הפה שלך!" צעקתי, "תירה בי כבר!"
"אין בעיה ידידי," הוא אמר. עצמתי את עיניי. אין יותר שום טעם לחיים הללו, טוב שאני עומד למות, זאת תקוותי היחידה להגיע אליה. לחבק אותה ולעטוף אותה, לומר לה שהכול בסדר.
נשמע קול של ירייה.
פתחתי את עיניי והבטתי בו. הוא נראה מבולבל.
"לא…" הוא אמר, "לא נשארו לי כדורים, אני לא מאמין."
קמתי על רגליי, זאת ההזדמנות האחרונה שלי.
בלי שהוא הבין בכלל מה קורה פה, לקחתי לו את האקדח והתחלתי להכות אותו. הוא נשכב על הרצפה מדמם, אך ידעתי שלא נשאר לי כול כך הרבה זמן עד שהוא התאושש.
רצתי אל אחת מהמכוניות ושברתי לה את החלון, נכנסתי אל המכונית ולמזלי היה את הקוד של המכונית ליד ההגה, הזנתי את הקוד והתחלתי לנסוע. ראיתי אותו כמה עומד על רגליו.
לקחתי נשימה עמוקה, עצמתי את עיניי ופשוט התנגשתי בו עם המכונית.
הוא נפל לאחור ועליתי עליו עם המכונית, התחלתי לנסוע מחוץ לחניון.
התחלתי לנסוע ולא הסתכלתי לאחור. לא רציתי לראות אותו קם.
אני נסעתי כול כך מהר, נכנסתי במכוניות אחרות, התנגשתי ונסעתי באדום.
לאיפה נסעתי?
נסעתי אליה.
לעולם שלה.