חתול שחור (3)

~מילה אחת או שתיים~פרק 3
חמישה סוהרים התקדמו אל עבר התא של חלום ולאחר שאמרו כמה כשפים שחלום לא הבינה את משמעותם נפתחה הדלת בפשטות רבה .
"השיחה שלך התבטלה ובעקבות כמה שינויים במערכת השלטון אנחנו מעבירים אותך לבית ספר מורטאם שזה בית ספר לאומניות האופל תתארגני מהר " אמר אחד הסוהרים בלי אפילו הפנה את מבטו אל חלום בעצם אף אחד מהם לא הסתכל אל עבר חלום .
חלום לא הבינה מה מדובר היא עכשיו יוצאת מהתא ? האם זה חלום ?
"אני לא רואה אותך מתארגנת " אמר הסוהר בעצבנות .
"אין לי מה לארגן אני כבר מוכנה " אמרה חלום בהחלטיות .
" אז קדימה למה את מחכה ?" אמר אותו הסוהר שוב בעצבנות .
חלום תקעה בו מבט כועס אבל היה ניראה כאילו זה לא הפריע לו הם יצאו מהתא ונעלו אותו שוב .
הם החזיקו את חלום בחוזקה והחלו להתקדם לאט לאט אבל לרגע חלום נעצרה ואיתה גם הסוהרים , היא הביטה לאחור בתא שלה ששימש אותה כבית כל כך הרבה זמן היא לא הבינה למה עצוב לה לעזוב המחשבה שלה נקטעה על ידי אותו סוהר עצבני "חתיכת גויישרית עלובה ! את מוכנה להזיז את הרגליים שלך ? אין לנו את כל היום בשבילך " .
היא כל כך רצתה לקלל אותו להגיד עליו בדיוק מה שהיא חושבת אבל היא לא יכלה להסתכן קללה בשביל חופש .
הם המשיכו להתקדם במהירות ולמרחק דיי ארוך , הרגליים של חלום כאבו וגם הבטן שלה קירקרה .
היא הרגישה מושפלת , כל שאר היצורים שהיו בתאים פשוט בהו בה ולא הורידו ממנה לרגע את המבט היא נזכרה בביקור שלה עם ההורים בגן חיות היה קיץ והשמש חיממה את כולם ואפילו היו כמה שהתחממו כניראה על ידה יותר מדי אבל לחלום זה לא הפריע היא כל כך אהבה את הקיץ את החום הזה , הם אכלו כל כך הרבה גלידות באותו היום שאמא שלה אפילו פחדה שיהיה לחלום כאב בטן אבל הבטן של חלום אף פעם לא איכזבה בקשר לגלידות , היא לא זכרה הרבה מהביקור היא אפילו לא זוכרת את ההורים שלה רק בעירפול הזיכרון הזה היכה אותה כל כך חזק שלפתע דמעה זלגה מעיניה ללא שליטה .
לפתע יצורי הצל הופיעו משום מקום ושאלו בקול המפחיד והקר שלהם :" זאת הגויישרית העלובה הזאת שהמרה את פינו ?"
"כן זאת היא" הסוהר אמר בהחלטיות והסתכל על הקיר ששמה היו כל יצורי הצל לפתע בלי שום אזהרה אחד מיצורי הצל נכנס לגוף של אחד הסוהרים ובקלות רבה השתלט עליו .
לשאר הסוהרים זה לא הפריע ואפילו לא הרתיע אותם , חלום לא הבינה איך הם לא דואגים לסוהר הזה אפילו אם הם לא מחבבים אותו אבל זה יצור צל והוא פשוט יצור שפל ורעב לכאב של אחרים .
עברה בה צמרמורת לרגע ואז בלי שום אזהרה אותו הסוהר שהיה שמנמן , עיניים אדומות , שיער שחור ונמוך שלא היה מפחיד קודם לכן פתאום היה ניראה לה מפחיד . העיניים שלו הפכו להיות ריקניות והגוון הגוף שלו שקודם היה ניראה חי היה ניראה כעת כמו של גוויה ומסביב העיניים שלו היו עיגולים שחורים .
הסוהר סתר לה בחוזקה ונתן לה מכה חזקה בראש זה לא כאב לה כל כך והיא חשבה שזה בטח בגלל הגוף שהוא בחר שלא ניראה מאיים כלל וכלל אך לאחר מכן הוא הוציא את שרביטו ואמר בשקט " אבוסיון" וחלום התחילה לעוף מקיר לקיר וכל פעם היא נפגעה חזק .
"אנחנו צריכים ללכת לפגישה .יש לך את כל החיים שלה בשביל לעשות אתזה " אמר אחד הסוהרים האחרים בשלווה ואפילו חיוך שטני ניכר על פניו .
יצור הצל יצא מהגוף שלו והמשיך בדרכו בלי אפילו להסתכל אחורה אם חלום בסדר ומה הוא בעצם גרם לה .
האיש השמנמנן חזר לעצמו והיה ניראה לא מזיק כמו קודם לעומת האחרים הוא היה ניראה כמו גויישר בדיוק כמו כמה מהגויישרים האחרים שהיו כלואים בבית הכלא אבל כניראה שלא המראה הוא זה שמשפיע , הגנים זה הגורם המכריע מי אתה ומה אתה.
לחלום הסתובב הראש והיא לא יכלה לחזור לעצמה במשך כמה זמן .
"תזוזי כבר " חזר על עצמו כמה פעמים הסוהר החסר סבלנות שעכשיו היא כבר שמה לב שהיא מאוד דומה לסוהר השמנמן אבל גבוה יותר , חטוב יותר ובאיזשהו מקום גם מאיים ומפחיד יותר.
וככה בחוסר ברירה היא המשיכה ללכת היא הרגישה כיאלו הם הלכו מרחקים ארוכים ולפתע היא הרגישה צמרמורת בכל גופה כניראה בגלל הקור שלפתע הציף אותך ונתן לה תחושה של ריקנות .
"הגענו " אמר אחד הסוהרים שעדיין חלום לא הצליחה לראות .
פתאום כל הסוהרים אמרו " וולטרה אפיריאס" .
חלום הרגישה נורא ואיום הרגישה בחילה כאב וכאילו הנשמה שלה עומדת לצאת מהגוף שלך ולא לחזור לשמה לעולם ולפתע היא מצאה את עצמה בחדר שחור אטום לגמרי שהיה מואר על ידי כמה מנורות קטנות היא ראתה את כל הסוהרים .
"טוב ככה יש לנו כמה חוקים שברגע שתעברי עליהם את חוזרת לבית כלא מובן ? " אמר הסוהר שהיא ראתה רק שיש מסיכה על פניו .
חלום הנהנה עם ראשה וכאשר הבינה שאף אחד לא רואה את ההסכמה שלה בגלל החושך היא פלטה בקול חלש " כן"
"טוב אז אסור לך להגיד לאף אחד שאת היית בבית כלא . בשביל לסיים עם תעודת מכשף את צריכה ללמוד לפחות ארבע שנים אפילו שהרוב לומדים שמונה . בגלל שאת היום רשמית בת חמש עשרה זה אומר שאת לומדת חמש שנים ואת תצטרכי דווקא את השנים האלה כי הן הכי קשות .
את תגידי שהיית חולה ולא יכולת לזוז מהמיטה במשך הרבה שנים ולכן אין לך שום מושג בקסם ואני בטוח שיהיו כמה שיעזרו לך אפילו שזה מעשה מבחיל לפי דעתי וכל אחד צריך להסתדר לבד " הוא הרים את גבותיו והוא הוציא שק חום ישן למראה עם חבל רעוע ועליו מנעול "זה שלך , זה כסף המנעול עדיין לא סגור את צריכה להגיד דברים עלייך כאלה שאף אחד בחיים לא ידע ולא יודע עלייך וזה יהיה הקוד שלך "
לפתע שוב כל הסוהרים אמרו "וולטרה אפיריאס " והם נעלמו משמה כאילו בכלל לא היו .
"קצת שכחתם אותי " אמרה חלום בשעשוע . "הלו ? הלו ?!?!?!?!" חלום התחילה לאבד את העשתונות היא ניסתה לדפוק על הקירות אבל ברגע הראשון שנגעה בהם זרם גדול העיף אותה .
היא התחילה לחשוב איך הם יצאו מפה באיזה כסף הם השתמשו אבל היא לא זכרה את המילים היא שמה לב שליד אחד הלפידים נמצאת תמונה היא התקרבה אליה וניסתה לא לגעת בקיר .
היא ראתה טירה שחורה גבוה שעליה תלויים המון קרחונים והטירה מצופה קרח דק שנתן לה גוון קצת אפל , התמונה צולמה בדיוק ברגע שהיו שני ברקים בצד היה רשום "בית ספר מורטאם " .
היא התיישבה על הרצפה וניסתה להיזכר במילים שהם אמרו .