חלום – לתחרות של שנהב.

אני שוכבת. מרותקת. שוקעת לקרקע. כמובן, אני יכולה לקום, תאורטית.
אבל מה לעשות, החיים לא אוהבים אותי יותר מדי. אני שומעת עוד צלצול, עוד הסחת דעת שנופלת בדרכי. שלוש עשרה. עד כה, ספרתי שלוש עשרה בשיוט שלי בין ערות לשינה.
אני שומעת עוד צלצול, שונה מכל האחרים. צלצול המבשר על הודעה. אני מתרוממת באחת לישיבה, משיטה את היד לטלפון. אבל אני לא מצליחה לתפוס אותו.
הוא הופך לפרח, פרח נטוע באדמה. אני קוטפת אותו ומקרבת את הצמח אל האף שלי. הריח שלו נהדר, כמו הבושם של אמא שלי לפני שהיא נכנסה לכלא, מעורבב עם ריח הגלידה שאבא היה קונה לי מהאוטו גלידה לפני שהוא מת. אני ממצמצת כמה פעמים, ומוצאת את עצמי בשדה מלא מהפרחים המנחמים ההם. אני שומעת את אותו הצלצול, הצלצולים, ארבע עשרה עד עכשיו.
אבל הפעם הוא לא מגיע מהטלפון – הוא אפילו לא פה – הצלצול מגיע מהיער שבקצה האופק. אני מתחילה לצעוד, בידיעה שההליכה ארוכה מההליכות למכולת שהייתי הולכת כדי לקנות לאמא אלכוהול, אבל להפתעתי מגיעה לשם במהירות. אני רואה עץ, לא גבוה מדי, אך גם לא בגובה הושטת יד. בצמרת יש תפוח מבריק תלוי מענף. אני מתחילה לטפס, עד שאני מגיעה לענף. הוא לא דק מדי, ולא עבה מדי.
אני מתיישבת לצד התפוח ומתכופפת לקטוף אותו. אני מחזיקה אותו ביד ימין ונעזרת ביד שמאל כדי לרדת מהעץ. אני ממשיכה ללכת בכיוון הצליל הממושך שמגיע מעבות היער כשאני מכרסמת את התפוח. יש לו טעם של אושר. אושר טהור. כשאני מסיימת את התפוח אני זורקת אותו לאדמה לידי, ומיד צומח במקומו עץ תפוחים חדש.
אני מגיעה למקור הצליל, ומגלה שהוא בוקע מכדור אור. אני מושיטה יד לכדור, וברגע שאני נוגעת בו, הצלצול נפסק והכדור גדל. אני נוגעת בו שוב, ונהיית מאושרת יותר. המגע שלו חם ומנחם, כמו החיבוק של אבא שלי, עם הזרועות הבטוחות שלו. אני נוגעת בכדור שוב, ומרגישה שוב בתחושת הביטחון ההיא. אני נאזרת אומץ ומכניסה רגל לכדור. ואז יד. ואז את הראש. ואז אני מכניסה את כל הגוף.
ואז אני מאושרת יותר משהייתי אי פעם.
ואז אני בטוחה יותר משהייתי אי פעם.
ואז אני שמורה יותר משהייתי אי פעם.

ואז אני מתעוררת.

מתעוררת לעולם של שחור.
עולם שבו אני אבודה.
אני מסתכלת בצג המכשיר שלי, שמראה לי שהיו לי ארבע עשרה הודעות ממנו. סתם הודעות נוספות על כמה שאני צריכה להפסיק. אני מוחקת את ההודעה הראשונה. וכך גם את השנייה. ככה אני ממשיכה עד שאני קוראת את ההודעה האחרונה. בהודעה כתוב שהוא רוצה לפגוש אותי. אני מוחקת אותה בלי להסס. אני נועלת את הדלת, ומוציאה את הקופסא שלי. קופסא בצורת לב עם עיטורי פרחים עליה. כמו הפרחים המנחמים מהחלום שלי. אני מתגעגעת לחלום, לכן אני הולכת לחזור אליו בקרוב. אני פותחת את הקופסה התמימה מבחוץ ומוציאה ממנה כדורים. אני מניחה אותם אל הכרית הרכה שלי ומושיטה יד לקחת בקבוק מהשידה הלבנה שלי. אני לוקחת מבט מנחם אחרון בפרחים המעטרים את הקופסא ובולעת את הכדורים בליווי לגימה מהמים.

אני רואה אור. אני רק רוצה להמשיך ללכת, גם אם אני כבר מתה. או לפחות רובי מתה. אבל אני חושבת. זה אומר שאני לא לגמרי מתה. אבל אני לא מסוגלת לזוז. אבל אני מרגישה טיפה נופלת לי על הלחי. ואז אני שומעת בכי. אז אני כן מתה. אבל אני עדיין חושבת. אז מה קורה פה? זה לא משנה,
כי אין בעולם שום היגיון.