חיזיון גורלי- הקדמה. לתחרות הסיפורים של יוטה^^

היא שוב התעוררה בצרחות. ונסה התיישבה וניסתה להסדיר את נשמותיה. היא חלמה זאת שוב.
*
ונסה רצה את מורד הגבעה, בניסיון לא להחליק.
היא מקפידה לשמור על קצב הנשימה שלה סדיר, שהתקף אסטמה לא יצוץ לה פתאום.
היא מביטה לפעמים אחורה בניסיון להציץ מה רודף אחריה, וכל פעם נכשלת.
היא הגיעה לבקתה קטנה וחשוכה על קצה האגם. היא התנשמה בכבדות ונכנסה.
"יש כאן מישהו?" שאלה ולא שמעה מענה.
היא שמעה את צעדותיהם של הרודפים אחריה ונכנסה מתחת לשולחן משלבת את כפות ידיה ותוחמת רגליה בחזה.
נשמעה פריצת דלת, ונסה החלה לחשוב שזה לא אדם אחד שרודף אחריה.
היא צדקה. היא ראתה חבורת אנשים עם רובים וכלי נשק בכל גופם. היא החלה לבכות, אך לא העזה להוציא ציוץ.
לפתע ראתה גבר שהתבונן בה, לאחר שניות ספורות הוא החל להתקרב.
"מצאתי אותה," הוא אמר צוחק כמו משוגע. כולם החלו להתקרב אל עברה היא ניסתה לצרוח אך הצרחה לא בקעה מפיה.
הוא התקרב ובחן אותה עם פנסו, שיערו השחור והמבריק החזיר את אורו של הפנס, ועיניה התכולות לא הפסיקו לדמוע.
"תהרוג אותה. בדיוק כמו שהרגנו את ההורים שלה," איש גבוה אמר מאחוריה.
נשמע צחוק כבד בחדר, ואז יריה.
*
"ונסה, ונסה, תעני לי את בסדר?" אימה של ונסה ליטפה אותה בביטחון והביאה לה את משאפה.
"אני- אני שוב חלמתי אותו," היא אמרה. אביה נכנס לחדר והתיישב גם.
"יקירה אני חושב שנספר לה," אמר אביה והתבונן באימה. אימה הנהנה ופנתה לונסה.
"חומד, זהו לא חלום… זהו חיזיון."