התיאוריה המנדלסונית

בשנת התקצ"ד למניין העברי, ימים ספורים לפני פטירתו, כשהוא שכוב במיטתו, מכוסה בשלוש שמיכות עבות ולמרות זאת רועד מקור, התוודה המלומד היהודי דוד פרידלנדר בפני מזכירו האישי פרנץ יוזף שטיגליץ על עוול שגרם ביודעין למורו ורבו משה מנדלסון הנודע. פרידלנדר תרגם מעברית לגרמנית את כתביו של הרב מנדלסון וראה עצמו כממשיך דרכו וכעוגן הממתן של תנועת ההשכלה היהודית בגרמניה. פרידלנדר, דאיסט ידוע, סיפר לפרנץ ג'וזף שמנדלסון כתב את ספריו בשפה העברית גם כיוון שהתייחס לתנ"ך ופירושיו וגם כיוון שידע כי את חיבוריו יוכלו לקרוא מתי מעט וכך לא יעורר רוגזה של הכנסייה הנוצרית. על פי פרידלנדר היו בין ספריו, כאלה שהביעו דעות ותיאוריות על החיים והבריאה שלא עלו בקנה אחד, לא עם הקו הנוקשה שהכתיבו ראשי הקהילות היהודיות ולא עם זה של הכנסייה. משה מנדלסון היה אדם דתי על פי הגדרתו אך אמונתו הייתה דטרמיניסטית יותר במהותה מאשר האמונה העיוורת הרווחת.
ווידויו של דוד פרידלנדר התמקד דווקא לספר אחד שלא הודפס בעברית מפאת היותו קורא תיגר כנגד כל התפיסה הדתית של כל הדתות הידועות. הספר, חיבור קצר פרי עטו של מנדלסון שפרס בפני הקורא תיאוריה רחבה המעמידה בצילה את כל שאר תיאוריות הבריאה התיאולוגיות. מנדלסון השווה בו את העולם לפאזל ענק המורכב משרשרות אירועים הקשורים זה לזה קשר סיבתי ומטרתי. מנדלסון טען שגם לפאזל עצמו, כלומר לכדור הארץ יש סיבה, מקום, משהו, אלוהים? ממנו התחילו השרשרות ויש לו גם מטרה בסוף הדרך, כשכל שרשרות האירועים יגיעו למימושן המלא. מנדלסון קרא למטרה הזו קפיצת המדרגה האנושית והיה בתפיסתו הקשר ל'סדר האלוקי' של ר' אלעזר.
דוד פרידלנדר מצא את כתב היד בין חפציו של רבו. הוא נטל אותו בהיחבא וקרא בו בעיון רב. בתחילה התייחס לכתוב כאל ניסיון של רבו להתחבר לנבואות יום הדין שהיו רווחות באותה תקופה באירופה, אבל ככל שהתעמק בחיבור הוא נראה לו אמין והגיוני. הוא לא ידע מתי כתב מנדלסון את החיבור ומעולם לא שמע את הרב מתבטא בנוגע לתיאוריה, אותה כינה על שם הוגה- התיאוריה המנדלסונית. דוד פרידלנדר התלבט ימים רבים אם לתרגם את המסה של מנדלסון לגרמנית ולפרסמה ברבים. הוא חשש מאוד שתגובת הכנסייה והקיסר תהיה קשה ותכלול לגיטימציה להכבדת היד על הקהילות היהודיות שגם כך נרדפו. הוא החליט לגנוז את כתב היד והחביא את הדפים הכתובים בכתב ידו הצפוף של משה מנדלסון במגירה קטנה, נחבאת בשולחן הקטן שבחדר השינה שלו ושל אשתו בברלין.
שלושים ושמונה שנים הסתיר דוד פרידלנדר את חיבורו של מנדלסון מעין כל. פעמים רבות קרא בו והרבה להרהר בדבר. מאחר והיה מדען חובב ערך מחקרים חשאיים ומצא התאמות רבות בין התאוריה של מנדלסון והמציאות וההוכחות האלו הובילו אותו למסקנה כי יש בתיאוריה מן האמת. וככל שהכיר בהיתכנות הדברים, כך גבר חששו לתת להם להתפרסם. הוא חשד שיקים עליו גם את כעסם של המדענים החדשים וכל המומחים בעלי השם למיניהם שניסו להסביר את המציאות בה מתקיים המין האנושי.
ועתה, על ערש דווי, הפציר הרב פרידלנדר בתלמידו פרנץ יוזף שטיגליץ לקבל ממנו את כתב היד המתורגם לגרמנית ולדאוג לפרסומו. "יצרתי קשר עם מדפיס יהודי בלונדון שבאנגליה," הסביר פרידלנדר, "צא אליו באופן מידי, ובכליך כתב היד החשוב. שמור עליו מכל משמר, אל תראהו לאיש בדרכך ואף אם תחפוץ נפשך לקרוא בו, אל תעז לעשות זאת." פרנץ יוזף נרתם מיד למשימה שהטיל עליו מורו דוד פרידלנדר. מזה חמש שנים שימש בתפקיד מזכירו האישי של הרב, במהלכן הפך הבחור הצעיר, שלושים וארבע היה כשהחל עבודתו , לרעהו של המלומד ולעיתים אף לבר פלוגתא של ממש. דוד, שהעריך את פרנץ יוזף ואהב אותו כחבר וכיריב, ידע גם כי אם יגיע המסמך הסודי לידי מוסדות הכנסייה או רבני היהדות, צפוי היה פרנץ יוזף לעמוד למשפט ומעצם היותו יהודי, סביר היה שיוצא להורג. אפילו הכנסייה האנגליקנית, הנאורה לכאורה מבין רוב הכתות הנוצריות, לא תהיה סלחנית לגבי דברי כפירה שכאלה. לכן שב והזהיר את שליחו חזור והזהר פן ייפול החיבור לידיים לא נכונות.
פרנץ יוזף הגיע ללונדון בערבו של יום סגרירי וקודר. מעבורת הקיטור שהובילה אותו בתעלת למאנש, דרך נהר התמזה אפור המים, בואכה הנמל הגדול של לונדון, לא היטיבה עם בטנו והוא ירד מכלי השייט הקטן כשהוא מתנדנד בחוסר יציבות. לאחר שהודה בלי קול לאלוהיו על שהשאירו בחיים, עצר כרכרה שחורה ומסר לרכב את כתובת בית הדפוס איתו יצר קשר דוד פרידלנדר בשדרות אלביון שבחלקה הצפוני של העיר. את הדרך בכרכרה העביר בשינה כל כך עמוקה, עד שהרכב היה צריך לנערו בכוח על מנת להעירו, כשהגיעו למחוז חפצו של הנוסע.
ברדתו מן הכרכרה ראה עשן מיתמר מעל המקום בוא אמור היה להיות מפעל הספרים, וגילה להפתעתו ולחרדתו שיום קודם לכן נשרף בית הדפוס עד היסוד. בעל העסק מצא את מותו כשניסה להציל את עוזרו, סדר הדפוס שניספה גם הוא.
פרנץ יוזף לא ידע מה לעשות. הוא הורה לרכב הכרכרה למצוא לו מלון נקי וזול וזה לקחו למלון משפחתי קטן בקרבת מקום המנוהל על ידי הורי אישתו.
בלילה נדדה שנתו של פרנץ יוזף. הוא נעצב על שלא יכול היה לקיים את הבטחתו למורו דוד פרידלנדר והסקרנות טרפה את נפשו, דגדגה בקצות אצבעותיו ועשתה אותו צמא. הוא שכב במיטה, מתהפך מצד לצד עד שלבסוף החליט, קם והוציא את כתב היד המסתורי עליו נשבע להגן. הוא פתח את החוט הדק שסגר על המחברת הקטנה והחל לקרוא לאורו של נר. בהתחלה חשב שזו מהתלה, שאולי מורו חמד לו לצון ושלח אותו למשימת שווא, אולי בכדי להרחיקו ממנו. הוא קרא:
א.
בראשית לא היה דבר. לא שמיים, לא ארץ, לא שמש ולא ירח, לא כוכבים, לא אוויר, לא ריק, לא חלל. אלוהים היה הכל. אלוהים היה כלום. למעשה הוא אפילו לא היה אלוהים, נטול עדת מאמינים שתעבדהו. הוא היה הוא, וגם לא. הוא הכיל את עצמו ועצמו הכיל אותו. משך הזמן הבלתי נתפס לבד גרם לו לחוש ערירי. ומשועמם, מאוד משועמם. במוחו, שהיה גם גופו וגם לא התגבשה תחושה שהלכה ותפחה לכדי קביעה, 'לא טוב היות האל לבדו' ומתוכה גיבש האל החלטה לברוא לו חבר. הוא התרכז רגע ומיד התגשם למולו ראי אין סופי המשובץ בנקודות אור, שמשות זוהרות, שהקלו על האל לראות את הנשקף אליו מהמראה. הוא ראה את עצמו, או את בן דמותו המומצא. כשפתח פיו ודיבר, דיבר אליו גם האל מעבר למראה. כשהתכופף, שח גם שותפו. כשהביע דעתו, הסכים עימו הוא הניבט אליו. אלוהים השתעמם במהרה. בן דמותו לא היווה לו אתגר משום בחינה שהיא. ושוב חש בודד, בודד אף מקודם מלפני היות לו נספח. הוא נפנה מעם המראה, מוודא כי הניצב מולו מסתובב גם הוא. הם התעלמו זה מזה משל לא היו קיימים שניים מהם אלא כל אחד לעצמו.
ב.
ושוב היה אלוהים לבדו. ומשועמם. הוא החליט לנסות שוב. הוא חיפש אתגר, רצה להתמודד מול כוחות חזקים, כאלו אשר יכריחו אותו להפגין את כישוריו הרבים והמגוונים, כאלה שיחדרו מבעד לכוחו האינסופי ויגרדו את עצבי חושיו הכהים מחוסר שימוש. הוא התרכז שבריר שנייה, או מה שנקרא פרק הזמן הדרוש לאל להתרכז, לפני שהומצא הזמן במתכונתו הידועה, והנה הופיע לנגד עיניו היקום הרחב אף יותר מרוחבו של האל ומופרד ממנו. אלוהים התבונן ביצירתו ופחד. עד כה חשב שיכולותיו אינן מוגבלות והנה, היצירה האחרונה שלו הייתה גדולה כל כך עד שלא הצליח לראות את תחילתה ואף לא את סופה. החלל הגדיר לאל את גבול כוחותיו ועוצמת שתיקתו הייתה רבה מעוצמת אלוהים. הלא ידוע, שנפלט מהאין חסר הקצוות, היה בלתי נתפס אפילו במוחו של אל גדול כמוהו. על מנת שיוכל לקלוט מעט מיציר כפיו שנהפך עליו, החל נוטע בחלל כוכבים ושמשות והמרחקים בין הנקודות הזעירות שימשו כקנה מידה לבחינת החלל הגדול, אך במקום לעזור הקלו עליו אלו להבין שמה שיצר גדול מדי מכדי להוות לו בר שיח שווה ערך. שוב נכשל האל במשימתו.
ג.
חלף זמן רב. האל התעלם משתי יצירותיו האחרונות, שהיו למעשה גם הראשונות, אבל מי סופר לאלוהים. הוא התרכז, התכנס אל תוך עצמו, נובר בתוכו , מנסה למצוא עניין, בודק הפעם פנימה בתוכו. הוא גישש עוד ועוד עמוק פנימה. עד שחשב על החלקיק הראשון זה שממנו ייצר את החלל, וחדר לתוכו, מפרקו לגורמיו וגם אותם פירק למרכיביהם ואז כשהכירם על בוריים, עצר ובחן את עצמו. הוא חש התרוממות רוח רגעית. הוא נהנה מתהליך הלימוד והמחקר והמשיך לחדור עוד ועוד ולפתע נהיה מודע לכך שככל שפירק את החומר לחלקים קטנים יותר הלך גודלו של האל וקטן גם הוא. החלל סגר עליו, ממלא בריקו את הנפח שהותיר האל המוקטן. הוא דחף את היקום, חש במשקל התנגדותו של זה על גופו. תחושת חרדה אחזה בו לרגע והוא חשש פן יישאר קטן ומצומק. הוא לחץ שוב בכוח רב יותר ולאט לאט השיב לעצמו נפח וישות. הוא שוב כשל ושוב נהיה משועמם.
ד.
אלוהים נדם להרף עין שנמשך כמה עשרות מיליוני שנים. למתבונן מהצד, לא שהיה מישהו כזה, (אולי דמותו במראה הגדולה, אבל ההוא התעלם ממנו בדיוק באותו אופן בו התעלם אלוהים ממנו) הוא נדמה כמת כשלמעשה חשב והתרכז בצורך האחד שהעסיק אותו- הצורך במישהו להיות איתו. ייתכן עם זאת שנרדם פה ושם במהלך הזמן הרב בו נאלם. והנה, לפתע עלה חיוך מטאפורי על פניו המטאפוריות ביותר של האל. סופסוף ידע מה עליו לעשות. מצמוץ קל בעיניו וכוכבים ושמשות צפו בחלל הגדול מול עיניו. מצמוץ נוסף ומערכת שמש קטנה התגשמה לידו, טומנת בחובה את פוטנציאל בריאתו החדשה, כדור הארץ. הוא הניד בראשו והכוכב השלישי במערכת כוסה פלומת אטמוספירה דקה. הוא פעל לפי התכנית שזמם במוחו ודאג להציב את כל חלקי המשוואה שיצר במקומם המדויק. רק אחרי שסיים חש כי הוא מוכן ליצירתו הגדולה באמת, אותו גורם לא צפוי, מתפתח, שמהווה את הפוטנציאל האמיתי, היחיד, להוות בבוא היום יצור תבוני שווה ערך לאלוהים, בן זוג למסע אין סופי בזמן ובמרחב- האדם. הכל היה מוכן לבואו של האדם, אלוהים הכריז על יום חג בממלכתו שהיא הוא. הוא שלח יד שלוחת אצבע, חדר מבעד לאטמוספירה ונגע בכדור האפור. בין רגע התחלף החל גוש הסלע להסתובב על צירו, מפריד בסיבובו בין היום והליל. צבעו של הכדור הפך לכחול ומים כיסו את כולו. האטמוספירה קיבלה אף היא גוון כחלחל ואור השמש שחדר בעדה היה נקי וצלול. תהליכים פיזיקאליים וגיאוגרפים התרחשו על פני הכוכב הקטן ובתוכו. הימים נסוגו, מגלים את היבשה המכוסה טחב, עשב ירוק החל לנבוט בין מרבצי הטחב ואחריו הנצו צמחים נוספים ועצים. רעש זמזום חרקים נשמע ואחר כך קרקור צפרדעים. הימים נמלאו דגים והיבשה התכסתה במהרה בצמחייה צפופה. זוחלים שטרפו את הקרפדות הפרה היסטוריות נטרפו בעצמם על ידי חיות גדולות יותר וכן הלאה. ומבין כל השפע שיצר אלוהים, התפתח האדם, תחילה בחבורות קטנות ומבוהלות חסרות הגנה ויכולת מוכחת לשרוד ואז, פחות ופחות מפוחדות ויותר מפותחות ויכולות להתגונן מפני תנאי המחייה וחיות הטרף. וכשחיברו צלילים שהנפיקו מפיותיהם לכדי שפה והפכו מקלות לכלי עזר, עזב אותם אלוהים וחזר לעסוק בשלו. זמן לא חסר לו ותחושה חדשה ונעימה עטפה אותו. הוא חש את חדוות היצירה מפעמת בעורקיו וכן ציפייה עזה לגלות מה יקרה עם ברואיו בני האדם.
פרץ ההתלהבות הספונטני ששבה את ליבו התפוגג אמנם, אבל ריחו עדיין ריחף בנחיריו.
אלוהים היה מאושר.
פרנץ יוזף קרא את הפרקים הללו אשר פתחו את חיבורו של מנדלסון והיה מרותק. דברי כפירה כאלו לא שמע מעולם מפי רב יהודי והוא היה מודאג שמא השתבשה על מורו דעתו. אך מאחר והיה סקרן מטבעו והסיפור משך אותו אליו, שם את דאגותיו מאחור וחזר להתעמק בספר. הפרק הבא היה אחר לגמרי. הוא והבאים אחריו היו ניתוח פילוסופי מעמיק של ההיסטוריה האנושית והרב משה מנדלסון לא היסס לנפק מסקנות מפתיעות מתוך הדיון שניהל עם עצמו ועם הדת היהודית ובשל כך גם עם הנצרות והאיסלם.
שעתיים אחר כך הניח פרנץ יוסף את הדפים מידיו. מבלי שהרגיש, נשאב אל תוך סבך הסיפור הכתוב מנקודת מבטו של האל שבוחר לא להתערב בעבודת המכונה שבנה, מסלול המכשולים, המבוך, הפאזל הענק שנועד לזקק ולזכך את המין האנושי ולהכשירו לקפוץ למדרגה שווה לאלוהים. עתה הבין פרנץ מדוע חשש דוד פרידלנדר. הרעיונות שביטא המחבר דרך קולו המספר של אלוהים היו מהפכניים מבחינת תפיסת האלוהות ותפיסת העולם כפי שאנו חיים בו היום. מנדלסון הציע תיאוריה לפיה תהליכים דטרמיניסטיים במהותם מובילים להתפתחויות האנושיות. מה שהיה חדש במסתו הוא שהיה גורם שיצר את היקום, את החיים אבל היה זה בורא בשיטת שגר ושכח. מסקנתו היא שאת כל העבודה צריך לעשות המין האנושי. מנדלסון דימה את כדור הארץ למערכת קפיצים ומתגי הפעלה. שחרור מקרי או מכוון של מתג זה או אחר, משחרר קפיץ שבתורו מפעיל קפיץ אחר וכך ברצף של פעולות מתרחשת בסופו של התהליך התפתחות אנושית.
במהלך השעתיים האלו בהן קרא בשקיקה את חיבורו של מנדלסון, הפך פרנץ יוזף לפרנואיד. הוא חש נרדף ופחד שסוד החיבור יתגלה. למעשה הוא אף קישר את שריפת בית הדפוס לקנוניה שנועדה למנוע את פרסומו של החיבור ואת שאר הלילה בילה בערנות מלאה, כשהחיבור טמון עמוק מתחת לבגדיו. בבוקר, שילם לבעל המלון, הודה לו ולאשתו ויצא לרחובות העיר. הוא צעד בלי מטרה, מתבונן לאחור ללא הרף מצפה כל רגע להיתפס על ידי נציגי הכנסייה או שליחיהם של בעלי השררה.
בצהרי אותו יום, נתקל פרנץ יוזף ביהודי חובש כיפה, סוחר כלו תשמיש, קרוב משפחה רחוק מאוד מצד אימו. אייזק קהאן, הדוד, סיפר כי הוא עולה למחרת בבוקר על האנייה 'הברבור האפור' שמפליגה בבוקר שלמחרת ויעדה העיר ניו יורק שבארצות הברית של אמריקה. פרנץ יוזף, שהיה עדיין תחת השפעת הספר חש כי הוא עומד בצומת דרכים ועליו לבחור. בהשפעת ספרו של מנדלסון, ברור היה לו כי לא סתם נתקל בבן הדוד הרחוק ולא סתם נפתחה בפניו האפשרות לשוט לעולם החדש. הוא נשבה ברעיון ההתחלה החדשה, הרחק מהרדיפות, הרחק מהמגבלות הרבות אשר הוטלו על יהודים באשר הם, בדיוק כפי שהצטיירה בראשו- אמריקה! ומצד שני חשש שהיד המכוונת (הרודפת) המאיימת עליו ועל ספרו של מנדלסון קשורה להזמנה הזו. אך סקרנותו גברה עליו. הוא חשב שהסיכוי לפרסם את הספר באירופה הישנה קטן מאוד וכי בארצות הברית של אמריקה ימצא מוציא לאור שיהין לפרסם את כתב היד.
עוד באותו היום רכש פרנץ יוזף כרטיס ומקום שמור בהפלגה הקרובה. הוא נמנע מלהצהיר על יהדותו ומאחר שחזותו הייתה גרמנית למדי ומסמכיו אכן העידו כי הוא כזה, מצא את עצמו פרנץ יוזף בבוקר המחרת עולה על הספינה 'הברבור האפור', לצד קרוב משפחתו.
אין איש יודע האם הגיעה הספינה ליעדה אם לאו. עקבותיו של פרנץ יוזף נעלמו לעד ויחד עימו, ככל הנראה, אבד גם כתב היד השערורייתי של משה מנדלסון.