הסיפור הזוכה במקום השני בתחרות הסיפורים 2 הוא הסיפור טיול מאורגן שכתבה karin aharon

הסיפור הזוכה במקום השני בתחרות הסיפורים הוא הסיפור טיול מאורגן שכתבה
karin aharon

טיול מאורגן\karin aharon

גם עכשיו אני לא מבינה למה הוא נישק אותה מול הפרצוף שלי. אני שוכבת במיטה ורעות לידי, שקועה בעוד רומן רומנטי דביק. מעולם לא התחברתי לטעם שלה בספרים אבל מגיל עשר היא החברה הכי טובה שלי. רעות מזמן הבטיחה לבוא איתי מחר לשדה וידעתי שבשביל שהיא לא תאחר היא חייבת לישון אצלי היום. היא זרמה.
זה נכון שהכרתי אותו רק שבועיים לפני הנשיקה הנוראית הזו שלהם. זה לא שהיתה לו מחויבות או משהו כזה כלפיי. היתה לנו היכרות קצרה אבל מאד אינטנסיבית. ככה זה כשיוצאים לטיול מאורגן של חבר'ה צעירים מכל העולם ברחבי אירופה הקלאסית. מטיילים כל היום ובערב מבלים ביחד. אז מכירים אנשים. הרבה אנשים. אבל איתו זה היה שונה מהרגע הראשון.
"רוכבים אצלכם על גמלים," הוא שאל מחוץ למוזיאון בפריז (זה שתמיד בשיפוצים), כשחיכינו להסעה חזרה למלון. הוא הביט בי מלמעלה בעיניים כחולות והתלתלים שלו בצבצו מבעד לכובע הצמר החום שכיסה את ראשו. בגלל המבטא האוסטרלי הכבד היה לי ממש קשה להבין אותו בהתחלה.
הצצתי מבעד לצעיף שכיסה את פניי הקפואות וניסיתי לבחון אם הוא רציני או שהוא צוחק איתי, כי כמה אידיוט יכול בנאדם להיות.
הוא היה רציני. כמה גבוה ככה דפוק, חשבתי.
"רק כשמדובר מרחק גדול," עניתי במבט רציני, במבטא האנגלי הכי טוב שיכולתי לגייס. הקור האירופי חדר מבעד לשכבות הבגדים שלבשתי, "למרחקים קצרים משתמשים בחמור."
הוא הביט בי במבט מוזר ולא יכולתי להתאפק יותר. התחלתי לצחוק והוא הצטרף.
"סליחה," הוא אמר בפרצוף מאדים, "פשוט בכל התמונות שמראים את ישראל תמיד מראים מדבר."
"יש לנו גם מדבר. כמו אצלכם. אבל גם הרים ועצים ומכוניות ואפילו חשמל." עניתי וניסיתי לסגור את הרווח שנוצר בין הכפפה למעיל כדי למנוע מהיד שלי לנשור.
האוטובוס הגיע ועלינו. התיישבתי ליד רעות ולא דיברתי איתו יותר באותו ערב. וגם לא למחרת. רק כשהגענו לדרום צרפת רעות ואני מצאנו את עצמנו בפיקניק משותף עם עוד כמה אוסטרלים. הוא התיישב לידי ורעת הגניבה לעברנו מדי פעם מבטים מחויכים.
אני חושבת שאז הוא שיקר בפעם הראשונה. הוא הוריד כמה שנים טובות מהגיל שלו, רק כדי שאסכים לצאת איתו למסעדה למחרת בערב, כשנגיע לאיטליה. הרי היה לו ברור שלא אסכים לצאת עם מישהו שמבוגר ממני ב-12 שנים. אז הוא אמר שהוא בן 23 חייך את החיוך הילדותי שלו, והסכמתי. הייתי צריכה לבקש לראות את הדרכון שלו. מטומטמת.
אחרי ארוחת צהריים רומנטית במסעדה קטנה בכיכר סן מרקו בוונציה הוא הציע שנצטרף לכמה מחברי הקבוצה לשיט בגונדולה. רעות התלהבה ממש ("להיות בוונציה ולא לשוט בגונדולה זה פשוט פשע", היא אמרה) אז זרמתי. האמת שקצת התאים לי לא להמשיך לשוטט ברחובות העמוסים ומלאי התיירים.
"כשעוברים מתחת לגשר צריך להתנשק," הוא אמר ברצינות רבה, "זו מסורת."
"אי אפשר להתווכח עם מסורת," עניתי בחיוך.
קשה לקרוא לזה נשיקה רומנטית כי בכל זאת היו איתנו לא מעט אנשים שגם התנשקו אחד עם השנייה (ואחת עם השנייה). אבל זו היתה הנשיקה הראשונה שלנו.
משם כבר התחלתי להרגיש. להרגיש משהו. לא יכולתי לקרוא לזה אהבה אבל היה ברור לנו, וגם לכולם, שמשהו קורה שם. משהו בין גבר אוסטרלי לסטודנטית צעירה מישראל שנסעה לטיול מאורגן בחופשת סמסטר עם החברה הכי טובה שלה.
רעות נושמת לידי בכבדות והופכת עוד דף בספר אבל אני לא מצליחה להתרכז בכלום. היא הזהירה אותי מהרגע הראשון. ייאמר לזכותה שהיא זיהתה שמשהו לא בסדר. אבל לא הקשבתי לה. לא הייתי מסוגלת. היה בו קסם שעיוור אותי.
הוא היה ילדותי, זה בטוח, אבל היתה בו שמחת חיים מדבקת. הוא היה חייכן, אנרגטי וסחף אחריו את כולם. הוא לא ידע הרבה על ישראל אז העברנו את הנסיעות הארוכות ממדינה למדינה בשיחות על היסטוריה, גיאוגרפיה וגם קצת שיעורי שפה ("שלום", "תודה"). הוא סיפר לי על המקומות המדהימים בהם טייל, ועל התוכניות שלו להמשך הטיול (מזרח אירופה, רוסיה ואולי גם ירדן). הוא מאד התרשם מהשירות הצבאי שלי, ובכלל מעצם העובדה שבנות משרתות בצבא. הכל היה חדש, מסקרן, ובעיקר מרגש. נסיעות של שעות חלפו לי כמו דקות ורק חיכיתי לרגע שבו נרד מהאוטובוס הרועש ונהיה לבד.
ואז הגענו למינכן. בערב כולם רצו ללכת לפאב מפורסם. רעות, שלרוב כמוני ובכלל לא שותה, רצתה להצטרף. היא החליטה בתחילת הטיול שהיא מנסה הכל. אני החלטתי להישאר איתה כל הזמן. אז הלכנו עם כולם. האוסטרלים שרו וצעקו ובעיקר שתו. רעות הזמינה בירה אבל השילוב של הבטן הריקה והבקבוק המלא גרמו לה להצטרף בשירה לאוסטרלים. נאלצתי להשגיח עליה שלא תיעלם לי בין המוני האנשים ברחובות ובקושי רב גררתי אותה לאוטובוס חזרה. סטיב, אחד האוסטרלים שהאלכוהול כנראה פחות השפיע עליו, הציע לעזור לי להביא אותה בשלום לחדר שלנו.
לפני שעלינו במעלית לקומה שלנו, ראיתי אותו מרחוק הולך עם חבורת הבנות האוסטרליות לכיוון הבר במלון. כנראה תכננו להמשיך את החגיגה שם אבל אני הייתי חייבת להעלות את רעות לחדר. לא יכולתי להשאיר אותה שם. כשסטיב יצא מהחדר שלנו הודיתי לו ועזרתי לרעות להחליף בגדים. היא נרדמה תוך שניה וחצי (זה לרוב קורה גם בלי אלכוהול).
השארתי את המעיל בחדר וירדתי בחזרה ללובי להצטרף אל כולם. התחלתי ללכת לכיוון הבר הקטן של המלון ואז ראיתי אותם. ממש בכניסה לבר הוא עמד עם קיילי, הבלונדינית המחומצנת הזו, והם התנשקו בתשוקה שגרמה לי להסמיק. נעמדתי במקום כמו דחליל ולא יכולתי להוציא מילה, אבל גם לא להסיט את המבט. כל שניה שחלפה גרמה לסכין הדמיוני שהרגשתי בחזה להינעץ עוד קצת בלב שלי. ממש יכולתי להרגיש אותו נשבר.
באיזשהו שלב מישהו חלף על ידי בריצה ודחף אותי קצת הצידה וזה גרם לי להתאפס. הסתובבתי מהר, לפני שהאוסטרלי יספיק לראות אותי ורצתי לכיוון המעלית.
"את לא באה?" סטיב צעק אחריי, אבל אני פשוט המשכתי לרוץ. לחצתי חזק על לחצן המעלית אבל הדלת לא נפתחה. לחצתי שוב ושוב עד שנשמע הצלצול הגואל. נכנסתי למעלית וברגע שהדלת נסגרה פרצתי בבכי.
גם עכשיו כשאני חושבת על זה, ארבעה חודשים אחרי, אני מרגישה איך הפנים שלי מאדימות, הדופק עולה, ובא לי להרוג מישהו. בעיקר מישהי ספציפית.
"יאללה, אני הולכת לישון," רעות הניחה את הספר ליד המיטה וסגרה את מנורת הקריאה שלי. נחמד לי שהיא מרגישה פה כמו בבית.
"לילה טוב," אני אומרת בשקט, מרגישה את הלב פועם לי בחזה בעוצמה, רק מעצם הזיכרון שלו עומד שם ומתנשק עם הקיילי הזאת.
רעות עוד חמש וחצי שניות תירדם אבל אין סיכוי שאני אצליח לישון הלילה. לא כשכל המחשבות האלה מתרוצצות לי במוח כמו ילד היפראקטיבי בחנות סוכריות. מזל שקבענו שמחר ניסע ברכבת ולא ברכב. אני שונאת לנהוג אחרי לילה ללא שינה.
אני מנסה לחשוב על משהו אחר רק בשביל למחוק את התמונה של הנשיקה הזו מהלב שלי. הפרצוף המעצבן של קיילי עולה לי ואני נזכרת במלון שישנו בו בשוויץ. כמה שאהבתי את הפרחים הצבעוניים שקישטו את החלונות של בית העץ המקסים שהתארחנו בו ככה שנאתי להיות איתה בחדר.
רק כשהגענו גילינו שאני ורעות בחדר ביחד עם קיילי והחברה שלה. רציתי למות מבושה. קיילי חייכה לכיווננו חיוך גדול של ניצחון. באותו רגע מאד שמחתי שאני יכולה לקלל את קיילי המעצבנת בעברית והיא לא תבין כלום.
עוד ערב הגיע וכשהתחילו הריקודים בבר ישבתי בצד זועמת. כל החבר'ה רקדו ושרו את השירים האוסטרלים שלהם והתנהגו כמו תיכוניסטים בטיול שנתי. גם רעות קיפצה איתם שם.
באיזשהו שלב של הערב סטיב ניגש אליי ושאל במבטא אוסטרלי כבד, "הכל בסדר?"
"כן," עניתי והצצתי לכיוון קיילי שלא הפסיקה להימרח על האוסטרלי שלי, כאילו בשביל לעשות לי דווקא. להוכיח שהוא שלה.
"היא מנסה כבר כמה ימים," סטיב אמר כששם לב שהמבט שלי לא עוזב אותם.
"אני יודעת," עניתי וניסיתי להישמע אדישה, "שיהיה להם בהצלחה."
ראיתי שסטיב מביט בי בעיניים חומות והטובות שלו ומחייך. "תיקחי את זה בקלות."
המוזיקה השתנתה והרחבה התמלאה בזוגות שנעו בקצב המוזיקה האיטית, נצמדים זה לזו. ראיתי את קיילי מושכת אותו לכיוון מרכז הרחבה ונצמדת לגוף הגבוה שלו, בלי בושה. היא העבירה את היד שלה בין התלתלים שלו והתקרבה אליו אפילו יותר. הוא שלי, רציתי לצעוק לה אבל שתקתי. זה גם לא היה נכון. הקרב היה אבוד. המלחמה הוכרעה. קלטתי עוד כמה אנשים מסתכלים לכיווני, כאילו מחכים לראות אותי מתפרקת. רעות בכלל לא שמה לב למה שקורה בזמן שרקדה עם בובי החמוד, שתמיד עזר לנו עם המזוודות.
"רוצה לרקוד?" סטיב התקרב אליי ולחש לי באוזן. הזכיר לי את קיומו.
"בשמחה," אמרתי בחיוך בעיקר כי רציתי להראות לכולם שגם אני המשכתי הלאה. אני לא אמשיך לשבת בצד ולחכות שהוא ייזכר בקיומי. החיים ממשיכים, אידיוט, ואתה את הרכבת הזו פספסת.
סטיב אחז בידי והצטרפנו לשאר חברי הקבוצה על רחבת הריקודים הדביקה מכמויות הבירות שבטח נשפכו שם. סטיב כרך את זרועותיו מסביבי והביט בי בעדינות. רעות כבר מזמן אמרה לי שהוא נדלק עליי אבל אני בכלל לא התייחסתי אליו. כנראה שהיא צדקה.
כשהשיר נגמר אמרתי לסטיב שאני עייפה והודעתי לרעות שאני חוזרת לחדר. התעטפתי במעיל שלי ויצאתי לקור. חיכתה לי צעדה של כמה דקות עד שאגיע לביתן בכפר הנופש המקסים שבו אנחנו התגוררנו. הלכתי בשקט וניסיתי לספוג את היופי שהיה סביבי. העצים הוארו בתאורה צבעונית ובלילה ניתן היה לשמוע את מפל המים שהיה בסמוך למלון. נשמתי כמה נשימות איטיות באוויר הקר והצורב.
בבוקר קמנו וראיתי שקיילי לא חזרה לחדר. היתה לי תחושה צורבת שידעתי בדיוק איפה היא ישנה. הדם שלי רתח ורעות, ששמה לב שאני עומדת המומה מול המיטה המוצעת של קיילי ניגשה אליי וחיבקה אותי. "תשכחי ממנו," היא לחשה, "בכל מקרה הוא גר באוסטרליה ולא תראי אותו יותר כשנחזור לארץ. אז מה זה משנה?"
"כן…" מלמלתי. היא שוב צדקה. מה בכלל חשבתי לעצמי שהתחלתי את כל הקטע הזה איתו. הרי בחיים לא ייצא מזה כלום. זה סתם רומן קצר בטיול קצר. לא יותר. הייתי חייבת לשים את כל הקטע הזה מאחוריי ולהמשיך הלאה. בכל מקרה הטיול נגמר בעוד שבוע ואני לא אראה לא אותו ולא את קיילי שלו. רק עוד שבוע לסבול אותם וזהו.
האוטובוס התחיל את הנסיעה הארוכה להולנד ואני ישבתי ליד רעות. סטיב הגיע מדי פעם להציע בחיוך מתלהב חטיפים או כוס יין. "הוא סתם מחפש תירוץ לבוא," רעות לחשה את המובן מאליו, כאילו שמישהו אחר יכול להבין אותה.
עכשיו כשאני חושבת על זה לא ברור לי למה סטיב לא מצא חן בעיניי. אולי דברים נראו אחרת אז. היום כשאני בדירה שלי, שבועיים לפני שהסמסטר נגמר, הכל נראה כל כך רחוק ולא שייך. קשה להאמין שרק לפני ארבעה חודשים עוד היינו בהולנד. מתבאסות שזה הערב האחרון והטיול נגמר ושצריך לחזור הביתה.
המחשבה על הערב האחרון של הטיול גורמת לי עכשיו לחייך. אבל כשאותו לילה התחיל לא חייכתי בכלל. בכל פעם שראיתי אותו הסתובבתי והתרחקתי. ככה שרדתי את כל השבוע האחרון. שמרתי על מרחק בטוח ממנו. אני לא רציתי לראות את הזוגיות שלהם מול העיניים. אז בחרתי מסלולי טיול אחרים, את החדרים הכי רחוקים ובאוטובוס ישבתי הכי רחוק ממנו שאפשר.
הלילה האחרון היה סוג של ערב מיוחד. כולם התרגשו כי היה ברור שהולכת להיות מסיבה פרועה עד אור הבוקר. ובהחלט היה פרוע. זה התחיל בכמה דרינקים בבר של המלון. ואז יצאנו להסתובב במועדונים בעיר. כולם שתו ונהנו ושרו ורקדו. אפילו אני. אולי בגלל זה לא שמתי לב כשהוא פתאום נעמד מולי והתכופף אליי כדי להביט לי ישר לתוך העיניים. הסתכלתי בערפול קל של וודקה בעיניים הכחולות שלו והרגשתי סחרחורת.
"מה?" עניתי אבל האלכוהול לא אפשר לי למחוק את החיוך הדבילי מהפנים.
"נעלמת לי," הוא אמר. חצוף, חשבתי אבל לא אמרתי כלום. המשכתי לעמוד מולו מחייכת חיוך דבילי שלא קשור לכלום. חיכיתי לשמוע מה הוא יאמר. איך הוא יתרץ את ההתנהגות הנוראית שלו.
"למה נעלמת לי?" הוא המשיך.
"אתה רציני?" החיוך נעלם. הרגשתי איך מרוב עצבים האלכוהול מתאדה לי מהדם ובשנייה הפכתי לצלולה, חדה וזועמת.
"כן. מה קרה לך? יום אחד התחלת להתחמק ממני." הוא הסתכל במבט המום ולרגע חשבתי שהבורבון גרם לו לפגיעה בזיכרון.
"ראיתי אותך מתנשק עם קיילי אז הבנתי את המצב והמשכתי הלאה." עניתי וניסיתי לראות לאן רעות נעלמה לי. פתאום לא היה לי חשק להישאר שם יותר.
"על מה את מדברת?" הוא אמר בכזו תמימות.
"אתה לא זוכר שנישקת אותה?" צעקתי גם מעצבים וגם כדי להתגבר על הרעש הנוראי של המוזיקה האלקטרונית.
"לא. כנראה הייתי שתוי." הוא המשיך עם קו ההגנה המטופש הזה.
"כמה נח להאשים את האלכוהול במעשים שלך. אתה לא יכול לתרץ כל דבר," עניתי ושמתי לב כמה האנגלית שלי השתפרה בשלושת השבועות האחרונים. לפחות משהו יצא מהשיחות הארוכות איתו. המשכתי להסתכל סביבי והיה נדמה לי שראיתי את רעות בפינה של החדר, על הברכיים של בובי, לא פחות.
"אני באמת לא זוכר. יכול להיות. אולי." היה נדמה לי שהוא מגמגם. "אבל בכל מקרה זה היה סתם. לא רציני. אני לא מרגיש כלפיה כלום."
"ברור." אמרתי והתחלתי לפלס את דרכי לרעות בין האנשים שקפצו וזזו בקצב הפסיכודלי של המוזיקה.
"באמת." הוא הלך אחריי ותפס לי את היד. הסתובבתי בכעס והוא שוב התכופף אבל הפעם לחש לי באוזן. "אותך אני אוהב. היא סתם ניצלה כנראה רגע לא טוב שלי. בבקשה תסלחי לי."
באותו רגע הרגשתי שאני רועדת. באותו רגע לא שמעתי את המוזיקה. באותו רגע לא היה אף אחד מסביבי. היינו אני והוא. עמדנו אחד מול השני והעיניים הכחולות שלו דיברו אמת. אחזתי את העורף המתולתל שלו ביד הפנויה שלי וקירבתי את השפתיים שלי אל שלו. הוא אחז אותי בשתי ידיו והרים אותי בקלות. התנשקנו ארוכות, כאילו שאנחנו לבד. הרגליים שלי ריחפו באוויר אבל הלב שלי ריחף מאושר.
קריאות נשמעו מסביבנו אבל לא התייחסנו אליהם. היה נדמה לי ששמעתי כמה מחיאות כפיים ואת רעות צועקת, "מטומטמת אחת! לכי על זה!"
גם עכשיו אני מסמיקה כשאני חושבת על אותו לילה. הלכנו אליו אבל אז נכנסו השותפים שלו לחדר ואמרו שכל הקבוצה יוצאת לאכול כי כולם רעבים. האמת שגם אני הייתי מורעבת. סיכמנו שנצטרף אליהם והוא נכנס לשירותים. התיישבתי על המיטה שלו, שהוא אפילו לא הספיק להשתמש בה, וחיכיתי לו.
כנראה שבאיזשהו שלב נרדמתי כי מצאתי את עצמי בבוקר, לידו, לבושה בבגדים שלבשתי ערב קודם. האיפור נמרח לי על הפנים והראש שלי כאב בטירוף. גם היום כשאני מנסה להיזכר מה קרה שם בין לבין אני לא מצליחה להיזכר.
בבוקר הוא אמר שהוא מצא אותי ישנה על המיטה שלו, כיסה אותי והלך עם כולם לאכול. זה נשמע הגיוני. מה שאני לא אשכח זה את המבט של סטיב בזמן שנעלתי לאט את הנעליים. זה היה מבט כועס, מאוכזב, אבל בעיקר פגוע.
"כולם אומרים ששברת לסטיב את הלב," רעות אמרה לי בארוחת הבוקר, שבה סוף סוף זכיתי לאכול משהו, "אבל איך היה?"
"לא היה כלום," עניתי בשקט כי כאב הראש עדיין לא עבר, "נרדמתי."
"הדבקתי אותך," רעות צחקה את הצחוק המתגלגל שלה, כמו שהיה לה גם כשהיינו בכיתה ו'. "איזו דפוקה את."
והיא שוב צדקה. את הלילה האחרון שלי איתו ביזבזתי על שינה. בהחלט דפוקה.
הקבוצה המשיכה חזרה ללונדון והוא המשיך את הטיול שלו משם אז נפרדנו מחוץ לאוטובוס. כל הקבוצה הסתכלה מהחלונות הכהים של האוטובוס וזה היה רגע מביך כמעט כמו הרגע שבו כשהתעוררתי אצלו במיטה באותו הבוקר. עם כל הקהל הזה הרגשתי כאילו אני שחקנית ראשית בהצגה. אפשר להגדיר את היום הוא כיום המביך בחיי.
"תהנה בהמשך הטיול," אמרתי קצת ברשמיות והצצתי מדי פעם במבטים המחויכים שהציצו אליי מחלונות האוטובוס.
"תגידי לי שאת אוהבת אותי," הוא אמר מלמעלה.
"אני אוהבת אותך," אמרתי, כי באמת כבר לא יכולתי להכחיש.
"אנחנו עוד נתראה שוב," הוא אמר בביטחון והניח את התיק שלו על הכתף.
"אתה שוב משקר," אמרתי לו אבל ידעתי שהפעם הוא אומר את זה ממקום טוב. מנסה לעודד את הילדה שבורת הלב שהוא משאיר מאחור.
"אולי," הוא אמר ונישק אותי ארוכות לפני שהתרחק לאט מהאוטובוס.
באוטובוס התקבלתי במחיאות כפיים סוערות ובצהלות של התלהבות מיותרת. חוץ מסטיב שהסיט ממני את מבטו ובהה בריכוז רב בגב של נהג האוטובוס.
התיישבתי ליד רעות, הנחתי את הראש שלי עליה והתחלתי לבכות. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה. גם בטיול וגם עכשיו היא תמיד שם בשבילי.
אני מסתכלת עליה ישנה וכל כך שמחה שהיא הסכימה לבוא איתי מחר. האמת היא שאני לא יודעת למה אני כל כך לחוצה. אין באמת סיבה. סתם לא רציתי לנסוע לבד לשדה התעופה. יכולתי לאסוף אותו לבד אבל עם רעות יהיה יותר נחמד. זה יהיה מוזר לראות אותו והיא תעזור לשבור את הקרח. למרות שבסך הכל עברו ארבעה חודשים מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה זה עדיין מרגיש לי מוזר. אני לא יודעת מה יהיה כשניפגש. מה אני ארגיש כשאסתכל שוב לתוך העיניים הכחולות האלו.
אני רק מקווה שהוא לא מצפה שנאסוף אותו עם גמל.