מלאך ספיר
לא יודעת למה כתבתי בז'אנר תחרות סיפורים, פשוט הרגשתי דחף ללחוץ שם.

הנה חזר שוב

מלאך ספיר 20/06/2014 725 צפיות אין תגובות
לא יודעת למה כתבתי בז'אנר תחרות סיפורים, פשוט הרגשתי דחף ללחוץ שם.

לא יכולתי לסבול את העובדה שהשנה יש כל כך הרבה חולי סרטן, לא יכולתי.
הבטתי בעיניים כועסות בכתבות, בסיפורים או סתם באנשים שדיברו או חלו במחלה.
"למה כולם חייבים למות!" אני רוצה לומר ולא לשאול. "כי אני אשמה?"
סרטים על סרטן, בדיחות אפילו, עיתון לילדים בו יש תמונה ומודעות האבל שמתלו בעיר הסמוכה, כולם הרגיזו אותי. לא אהבתי בדיחות על אנשים חולים ולא על שונים.
לא אהבתי סרטים על סרטן, יש מציאות לידי. לא סבלתי מודעות אבל, רק צער הן גורמות.
התבוננתי במראה, עוד בתחילת השנה יכלו אנשים לטעון שאני נראית חולה ויכלו האחרים להסכים איתם, עכשיו אני נראית פחות תמימה, בעלת סבל בעיניים, עייפה אבל העור שלי כבר לא לבן כשלג ויש לי גם יותר נמשים.
נאנחתי והתרחקתי מהמראה, מין הסתם לא אראה עוד את הילדה בעלת התקווה.
נפלתי על מיטתי והרגשתי גוש בגרון, רציתי לבכות על מעשי ולבכות על הכל.
איזה בן אדם אני.
לבסוף פיזרתי את השער שלי וניגשתי אל המראה, השער לא היה ארוך, אך לא קצר, בצבע חום אגוז גלי. אני תורמת, החלטתי ומיהרתי אל המספריים.
צ'יק צ'יק צ'יק, הרמוניה של צלילים נשמעה. "זהו, נפטרתי מזה." הבטתי במראה שחזר שוב, הראש הכמעט קרח.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
2 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך