המשך לסבב סיפורים 1
היא הייתה צעירה יפהפייה.
ומוכרת מאוד מאוד.
"מה את עושה כאן?!" ספק שאלתי ספק נזפתי באחותי הקטנה.
"מה אתה עושה כאן?" החזירה בשאלה.
"אסור לך להיות כאן! את צעירה מדי בשביל פאבים"
"באמת? אני חושבת שהשומר לא חושב כמוך" גיחכה.
נעצתי מבט בשומר – גבר בן עשרים וחמש בערך עם שרירים ומשקפי שמש, שהסתכל על אחותי בצורה שממש לא מצאה חן בעיני.
"תוריד ת'עיניים שלך מאחותי!" צעקתי עליו
"תירגע אחי" השומר הרים את ידיו בתנועת כניעה.
אחזתי בזרועה של אחותי וגררתי אותה לכיוון האופנוע שלי.
"איך הגעת לכאן? ההורים יודעים שאת כאן?" פתחתי בחקירה
"זה בכלל לא עניינך" היא התרגזה
"זה כן ענייני. אני לא רוצה לראות אותך מסתובבת במקומות כאלה"
"פתאום נהיית האח המושלם שדואג לאחותו שתישאר תמימה ולא תסתובב במועדונים?" שאלה בלעג
"תמיד הייתי" אמרתי
"אם זה כל כך משנה לך באתי עם לוק"
"לוק?! לוק?! ואת חושבת שזה מרגיע אותי?" הרגשתי שאני על סף שיגעון.
האח המטומטם שלי עומד לחטוף כשאמצא אותו.
"הוא מבוגר יותר ממני" אחותי אמרה בהצטדקות
"בחמש דקות!. אלוהים, אווה! את חושבת שזה מגניב ללכת למקום כזה?! זה טימטום!" הרגשתי את הוריד ברקה שלי מתנפח.
"תירגע! למה אתה מתחרפן?" דאגה החלה להסתמן על פניה
"כי האחים הקטנים שלי הולכים למקומות כאלה!" עכשיו כבר צעקתי עליה וידי התהדקה על זרועה.
צעדים נשמעו מאחורי אבל לא הסתובבתי.
"אאוץ' אתה מכאיב לי! לוק!" היא קראה
"תוריד את הידיים שלך מאחותי" אמר קולו של לוק בנהמה נמוכה ומאיימת מאחורי גבי.
הרפיתי מאווה והתנפלתי על לוק, תופס אותו בחזית חולצתו. הוא נראה מבוהל
"אני אהרוג אותך, לוק." הכרזתי ותקעתי לו אגרוף בבטן. הוא התקפל קלות ופלט גניחת כאב עמומה אך נשאר יציב, מוכן להיאבק בי.
הקלה הסתמנה לרגע על פניו כשראה שזה אני, ואז הפחד שוב עלה בעיניו.
"ש-ש-שון. מה אתה עושה פה?!"
"על מה, לעזאזל, חשבת כשהבאת לפה את אווה?!" שאלתי
לוק רק הביט בבהלה באווה שמאחורי
"שוב פעם לא חשבת! ושוב סיבכת את אחותך בצרות!"
"היא לא הסתבכה בשום צרה. הכל היה נהדר עד שהופעת!" לוק החל להתעצבן.
"לא הסתבכה?! ומה אם אני לא הייתי אני? ומה אם הייתי איזה מישהו עם כוונות מלוכלכות?" שאלתי "לקח לך הרבה זמן לקלוט שמשהו לא בסדר. בזמן הזה הייתי יכול לעשות לה מליון דברים. היא הייתה יכולה להיות מתה!" צעקתי על אחי
"מספיק שון! תעזוב אותו." צעקה אווה.
עזבתי את לוק והוא מיהר צעד אחורה לעמוד ליד אווה.
הסתכלתי על אחיי התאומים.
פתאום לא יכולתי לנשום.
ומה אם היה קורה לאחים הקטנים שלי משהו?
יכלתי למצוא אותם כשעורם הבהיר כחלחל ושיערם הזהוב מלא בדם.
או לא למצוא אותם כלל.
גוש נתקע בגרוני ודמעות החלו לעלות בעיניי.
"אני מצטער. אני מצטער שהשתגעתי.
פחדתי. אני לא רוצה לאבד אתכם, אתם האחים היחידים שיש לי" נאבקתי בדמעות, ואז החלטתי לוותר, ולומר להם בדיוק מה שאני מרגיש.
"המקום הזה זה לא מקום טוב. גם אני לא אבוא לכאן יותר. בבקשה, תשמרו על עצמכם.
בשבילי ובשביל אמא ואבא. אני לא רוצה שיקרה לכם משהו רע" ראיתי משהו בעיניה הכעוסות של אווה נשבר ומתרכך, והיא הושיטה יד למחות דמעה בודדה שזלגה על לחיי.
לוק ואווה החליפו מבטים ותקשרו בניהם בדממה כפי שעשו לפעמים.
"בואו כולנו נחזור הבייתה ונשכח ממה שהיה כאן" הציע לבסוף לוק בנימה מפוייסת ומפייסת.
אווה ואני הנהנו בהסכמה.
ליוויתי אותם למכונית של אמא.
"סליחה שהרגזנו אותך. תודה על הדאגה שלך" אמרה אווה וחיבקה אותי.
אימצתי אותה אל ליבי והרפיתי אחרי כמה שניות.
"סליחה אחי. ואני סולח לך על הבוקס" לחצנו ידיים ב'לחיצה הסודית' שהמצאנו כשהיינו קטנים.
"ניפגש בבית" אמרתי.
צפיתי בהם נוסעים משם עד שכבר לא יכלתי לראות אותם ואז חזרתי אל האופנוע שלי, התנעתי ונסעתי בעקבותיהם .
לא משנה אם אכן יחזרו לבית או יסעו למקום מפוקפק אחר, בכל מקרה אני אהיה שם.
ואגן עליהם בכל מצב
תגובות (9)
העלילה דווקא ממש זורמת (בניגוד לדברייך חסרי הביטחון) וכתוב טוב ואהבתייי. כאן יש לו שני אחים קטנים אפילו. אצלי רק אחד ???? שכחת נקודה אחרי המשפט"הוא נראה מבוהל". חחחח האח הזה ממש עלוקה אע? למרות שאני ממש מבינה את הדאגה שלו, זה בא מכוונות טובות אחרי הכל
טוב… יש כמה דברים בנוגע לקטע.
יש כאן בעיית מינונים של תיאורים.
הקטע הוא כמו דו שיח אחד גדול. יש כאן מינון יציב של רגשות שמתגבר לקראת הסוף.
לעומת זאת, תיאור הסביבה והדמויות הוא דליל מאוד.
הסיפור הוא מגוף ראשון ולכן יש להציגו מזווית הראיה של הגיבור.
לדוגמה: 'לוק החל להתעצבן' – אפשר לתת תיאור ללוק המתעצבן "ראיתי את נחיריו מתרחבים ועיניו מצטמצמות לכדי פס דק כשגבותיו נוטות פנימה, באיום."
קטע חמוד שמתאר את ההבנה של האחריות של האח הבכור :)
הזדהתי :)
נ.ב: וואו, שלושה ימים לקטע? מה היה הקושי?
העלילה ממש טובה וזורמת, וכל כך אהבתי אותו ואת הגיבור, כי בעצם גם אני כזה. אני לא יכול לראות את אחים שלי הקטנים עושים משהו מסוכן או משהו בסגנון, אני יכול להתחרפן מזה.
בקיצור ממש אהבתי את הקטע :)
היוש,
קטע חביב מאוד, אף על פי שהיית חסרת ביטחון לגביו.
אוי לי, גם אני לא מבינה כלום ושום דבר במועדונים. (אבל למען האמת, למי יש זמן בכלל לחיי חברה בכיתה יא?)
כמה הארות והערות קטנות:
א. חסרות נקודות בסופי משפט. כשאת מקיימת דו שיח בין דמויות אל תשכחי את הנקודה בסוף, סימן זעיר אך בעל משמעות.
ב. למה לשומר היו משקפי שמש? לרוב הולכים לפאבים בשעות הערב המאוחרות/לילה. אולי הוא סתם מוזרון:)
ג. אני דווקא לא מסכימה עם הערתו של cnnbll היות ואני חושבת שלכל כותב סגנון כתיבה היחודי לו. לדוגמא: הסופר אתגר קרת למשל בוחר לכתוב בשפה פשוטה ויום יומית ואילו דורית רביניאן (כתבה את גדר חיה-ספר שעורר פרובוקציות רבות, בטח שמעת עליו) יש כתיבה מאוד ציורית. הטקסט שלך הוא המקום הרלוונטי לכתוב בצורה השייכת לך. זה לגיטימי.
ד. מבחינת תוכן, היה קצת חסר לי בשר. לא יודעת, היה לי קשה להבין למה אח גדול מתחיל פתאום לבכות. אני חושבת שהיית צריכה לתאר או לרמוז על סוג של מניע ריגשי נוסף שגרם לו להתפרץ כך מעבר לדאגה- סיטואציה כזו יכולה לשבת על הרבה יותר מטענים ריגשיים.
מקווה שתקבלי את הע/ארות ברוח טובה:)
תודה על הביקורות. ממש כיף לקבל כאלה. CnnBll- לקח לי הרבה זמן בגלל שלא היה לי זמן וכל פעם היו לי רק חמש דקות בערך… וכן אין הרבה תיאורים כי אין לי מושג איך נראים פאבים ואיך מתלבשים אליהם ולא רציתי להסתכן… הההתעצבנות של לוק- המממ… זה לא נקודת מבט כללית ולא גוף ראשון זה משהו באמצע, אבל בהחלט חסר תיאור. שמחה שהזדהית
שירושית 123 תודה רבה על התגובה המפורטת. אכן למי יש זמן לבילויים של מתבגרים בני עשרה אנושיים? Soooooo: א. באמת תהיתי לגבי זה. לא הייתי בטוחה אם צריך או לא צריך אז עשיתי חצי חצי… ב.טוב כפי שאמרתי אני לא יודעת על פאבים הרבה ואני לא יודעת איך שומרים של פאבים נראים אז הרשיתי לדמיון שלי להתפרע מעט. בעיקרון הוא גם צריך להיות מגודל מלא שרירים ומקועקע אבל חשבתי שזה מוגזם… ג. תקראי לי בורה אבל לא שמעתי על הספר הזה… אני די לא מודעת למה שקורה בעולם. רק כשפרס נפטר קלטתי שהוא כבר לא הנשיא… תסיקי לבד עד כמה אני בבועה ד. אני צמחונית. הוא לא מתחיל לבכות. העיניים שלו מתמלאות דמעות. יש הבדל. והן נמלאות דמעות כתוצאה מהתמונה שהוא רואה בעיני רוחו בה האחים שלו מתים… אני מניחה שאת לא בכורה… חוץ מזה שכבר ראינו שהוא קצת נוטה להתפרצויות רגשיות… אכן מקבלת ברוח טובה. למען האמת אני במצב רוח עליז למדי ובדיוק באמצע נסיון להפחיד את אחותי הקטנה בכך שוולדמורט הצליח להרוג את הארי ועוד שנייה הוא יגיע אלינו…????
למען האמת אני בכורה, ובגלל זה "הרשתי" לעצמי להעיר. בתור אחת שעמדה לצד אחיה הקטנים בסיטואציות לא פשוטות ואפילו מסכנות חיים, ללא נוכחות של הורים (שלא תחשבי שאני יתומה בטעות) אני מכירה את התחושה.
אני פשוט מעוניינת להכיר קצת יותר לעומק את טיבה של הדמות שלך.
אפילו אם זה בגדר של להעלות דמעות זה נראה לי קצת פרנואידי… והייתי שמחה כקוראת "להרגיש" יותר את הפארנויה של הדמות לאורך הקטע, את חוסר היציבות שלה. אני חושבת שלקטע הזה יש פוטנציאל נ-ה-ד-ר
את כותבת נהדר. היה חסר פה קצת עלילה… קצת משעמם, אבל זה כנראה בגלל העצירות שעשית.
טוב אז בפעם הבאה נעשה את הדמות משוגעת מההתחלה ????. תודה לכולם על הביקורות אני אנסה להשתמש בהם לקטע הבא