ילד קטן עם עיניים אפורות – השראה

בס"ד

כבר חמש שעות שאני שוכב במיטה, בוהה בירח החיוור המציץ מהחלון. שוכב ולא מצליח להירדם. מוזר, אך הסיבה בגללה איני מצליח לעצום עין הינה ילד אחד קטן בעל שיער שחור, אותו ראיתי היום, לשבריר שניה בדיוק, כשחילקתי את הדואר בבניין שבקצה העיירה. מאותו רגע ועד עכשיו, איני מצליח להסיר את דמותו מראשי. עיניו הקטנות היו יפות כמו חלום, מהפנטות כמו השמש, וחכמות כמו… לא יודע. חכמות מידי. הן היו אפורות, העיניים, כמו פחם; ושיערו החלק והארוך היה שחור כמו לילה שברחו לו הכוכבים. רק פניו הקטנות היו חיוורות.
כשראיתי אותו לראשונה, באותו שבריר שניה, צפה בי מחשבה מוזרה: 'הילד הזה נראה כאילו ירד לכאן מכוכב אפל, מכושף ומלא רוע. הבט בו, כולו שחור! אבל העיניים שלו טהורות כמו עיניו של תינוק…'
לא יכולתי להסיר מדמיוני את מראה פניו במשך היום כולו. רגע אחד הוא היה מלאך בדמיוני, וברגע שאחריו הפך למכשף אכזר ואפל.
אני תוהה מדוע זה מטריד אותי, לכל הרוחות. למה זה אמור להטריד אותי? ילד קטן שאני רואה ברחוב, גורם לי לנדודי שינה! באמת! זה לא הגיוני. אני מתהפך לצד השני ומחליט בעקשנות להירדם ויהי מה. לא אתן לילד הזה לשבש לי את מהלך החיים התקין. יש לי עבודה מחר, אין לי זמן לדמיונות. עלי עוד להכניס כמות גדולה של מעטפות לאלפי תיבות הדואר ברחבי העיירה.
שוב אני חוזר להרהר בחיי המוזרים וכיצד נקלעתי אליהם… אני בחור פשוט. תמיד הייתי. חברים אין לי, כיוון שאני מתגורר לבדי בעיירה שמזדקנת לאיטה. אין כאן בחורים בגילי, וודאי שלא צעירים ממני. התושבים המקומיים מתים כאן בקצב מהיר. לא ממחלות חלילה, אלא מפני שגיל מאה ושלוש, לצורך העניין, הוא גיל ריאלי לרוב הדעות כדי לומר שלום ולעזוב. ילדים קטנים כבר לא נולדים כאן יותר. לא סתם זכתה העיירה הזו לכינוי "עיירת רפאים".
לפתע עולה בי מחשבה שאולי זאת הסיבה שהילדון השחרחר אינו יוצא ממוחי וליבי אף לרגע. הרי אין שום פלא בכך שאתה מתרגש כילד ממראהו של ילד קטן, כשמסביבך כולם כבר נמצאים בשלבי מעבר מתקדמים לעולם שכולו טוב.
לא פעם ולא פעמיים, תהיתי מדוע איני קונה כרטיס רכבת ונוסע מכאן אל עיירה אחרת, תוססת ומלאת חיים. אולי אפילו אל העיר הגדולה. מדוע אני נשאר כאן להתנוון כשכל החיים עוד פרושים לפני? באמת! אני בחור בן שמונה עשרה! מה יש לי לחפש בעיירת הרפאים הזאת, הגוועת אל מותה עם השנים?
אך השאלות נדחו תמיד על הסף. 'אני מסודר כלכלית', הייתי עונה לעצמי, 'יש לי בית גדול ונחמד וסדר יום נוח. למה לי לעזוב? כדי לעשות חיים? הרי גם בעיר הגדולה מתים בסוף, לא?!
קול נפץ חד חותך לפתע את הדממה הסמיכה ומעיר אותי מהרהורי. מישהו ניפץ שימשה, שם למטה ברחוב! אני מתנער במהירות ולובש את בגדי. סוף סוף קורה משהו בעיר הרדומה הזאת! אני חייב לבדוק את זה! פחד? אני לא יודע מה זה…
אני יוצא בשקט מהבית הגדול אל האוויר הקר שברחוב. דממה. אין ציוץ. האם הזיתי? האם האווירה כאן השפיעה עלי לרעה ואני כבר מתחיל להזדקן בגיל שמונה עשרה?
לפתע, משום מקום, צץ מולי איש עטוף גלימה שחורה המכסה את גופו ואת פניו. כיצד הוא רואה לאן הוא הולך? אני נצמד במהירות אל הסמטה שלימיני והאיש ממשיך להתקרב. אני לא פוחד בכלל, אז למה רועדות לי הברכיים?
לרווחתי האיש חולף על פני מבלי להביט בי. אני מתחיל ללכת בעקבותיו בשקט. הוא נכנס אל תוך היער הסמוך – ואני אחריו. כעת משמיעים נעליו קולות פצפוץ מצמררים כשהם רומסים תחתיהם הזרדים ועלים יבשים. אני מקפיד להתאים את צעדי לצעדיו של האיש כדי שלא ישמע אותי. לבסוף מגיע האיש אל בקתת עץ קטנה בלב קרחת היער, ממש כמו באגדות, ונוקש על הדלת הכבדה שלוש פעמים.
הדלת נפתחת מיד בחריקת צירים ואור קלוש פורץ החוצה מן הבית. אני מתכווץ במהירות ומתכופף מאחורי שיח רחב, בעודי מנסה לקלוט את דמותו של הפותח. צווחת תדהמה כמעט נפלטת מפי כשאני מזהה מעברה השני של הדלת זוג עיניים מוכר – אותן עיניים אפורות בגללן לא הצלחתי להירדם הלילה. האיש עטוי הגלימה נכנס פנימה מבלי לדבר והילד הקטן סוגר אחריו את הדלת.
שוב נשמעת החריקה הצורמנית, ולאחריה דממה. אני מוצא את עצמי רועד בכל גופי ותוהה מה זה הדבר הזה, שהידיים והרגליים שלך זזות לכאן ולכאן מבלי שתרצה… האם זה מה שקורה לפני שמתים?
אני מרים את מבטי אל הבקתה וסוקר אותה. לרגע מבליחות העיניים הקטנות מבעד לחלון, מביטות בי בהבעה שאיני מצליח לפרש. רגע אחר כך הן נעלמות.

© כל הזכויות שמורות.