החיוך של רפאל

לא היה זה סוד, שרשימת הנרשמים לקורס הליצנות בביה"ס למשחק- מכילה בדרך כלל, את אלו שפנו אל המקצוע הזה כברירת מחדל.  לפעמים ממלאים את הרשימה אנשים מיואשים, שנרשמו אל הקורס כאפשרות אחרונה, לאחר שנכשלו פעם אחר פעם בכל לימודי המשחק האחרים. אך כשרפאל נרשם לקורס הליצנות- אינו היה מיואש כלל.. למעשה, לא הייתה זו החלטה מתוך ברירה אחרונה, שכן רפאל היה ידוע בציוניו הגבוהים והשכלתו הנרחבת. הוא בחר להיות ליצן, כי רפאל האמין בכל לבו, שזה הייעוד שלו-להעלות חיוכים.  וזהו רק קצה ההבדל בין הליצן רפאל לבין הליצנים האחרים בעולם- כיוון שכששאר הליצנים סיימו את עבודתם, בין אם סיימו הופעה באולם או בבית של ילד קטן, היו פושטים מעליהם את בגדי הליצן ומוחקים את האיפור מפניהם. במעשם כך, שבו להיות לאותם אנשים רגילים לגמרי,  בחליפות אפורות או בשמלות זולות, בדיוק כפי שהיו תמיד, גם טרם אותו קורס ארור שעברו בבית הספר למשחק. ובכך, מי שאינו מכיר אותם-לא היה מעלה על דעתו כלל שהם ליצנים. אמנם גם רפאל היה פושט מגופו את תחפושת הליצן ומוחק מפניו את האיפור כמוהם- אך ההבדל היה שבמעשהו זה, לא מחק אפילו במעט מאישיותו הליצנית.  כזה היה הליצן רפאל, גם כשלבש את תחפושתו וגם כשלא- תמיד היה ליצן. והיה רק דבר אחד שרפאל האמין בו- והוא שלא משנה עד כמה יהיה אדום שחוק, עייף  או בודד- תמיד יש דרך להעלות על פניו חיוך ואולי אפילו צחוק.                                                                                       את רוב יומו בזבז בניסיון להעלות חיוכים על פניהם של הנקרים בדרכו. הוא נופף בשלום לאנשים שלא הכיר, עשה פרצופים למראה שבמעלית (כמי שאינו יודע ששאר נוכחי המעלית מבחינים בו), ובתגובה הללו השיבו בחיוך, לפעמים אפילו שניים, וזה הספיק בכדי לרצותו. יום אחד החל רפאל להבין שחיוכים מאנשים אקראיים אינם מספקים לו אושר, ואינם מרצים אותו יותר- הוא זקוק לאתגר גדול יותר. רפאל החל להציב לעצמו משימות, לגרום לאנשים מסוימים במצב רוח מסוים, לחייך ברגע מאוד מסוים. או אז הפך יומו למסורבל ומסובך פי כמה. פרצופים במעלית לא הספיקו כדי להעיר חיוכים אצל אותם אנשים שתקעו את מבטם ברצפת המעלית. גם האף האדום שהדביק על פניו מדי פעם, אינו הספיק להעלאת החיוך שיסב לרפאל נחת וסיפוק. רפאל לא ידע היכן ימצא את החיוך המיועד לו, עד היום שבו פגש באלכסנדרה (רק שאז אינו ידע שזהו שמה). זה קרה בחנות הפרחים, בעודה מעיפה מבטים עייפים בין  פרחי הלילך לזרי סיגליות- כשהבחין לפתע במבט העצוב שנשקף מעיניה- וידע שהאישה הזו זקוקה לחיוך.  אך מה שאינו ידע, זה שהחיוך של אלכסנדרה הוא מצרך די נדיר להשגה. אותו העצב שנשקף מעיניה באותו היום, היה עצב עמוק. כה עמוק עד שלא עזב את מבטה ואת ליבה זה זמן רב, מאז הלילה בו חוותה לראשונה את כוחו של אבדן. האף האדום לא הצחיק את אלכסנדרה, גם לא תלבושת מגוחכת או הבדיחות הטובות ביותר.  לאחר שניסה  כמה טריקים זולים ופעם אחר פעם נכשל- החליט להמשיך לנסות עד אשר ימצא את המפתח לחיוכה של אלכסנדרה. במשך ימים צפה רפאל בסדר יומה של אלכסנדרה. בבוקר שתתה קפה בסבר פנים נוקשות, יצאה לעבוד בבנק שבמרכז המסחרי, כשהיא עטופה במסכות של סמכות ושקיות שינה שחורות מציצות תחת עיניה. אך רפאל שם לב לדבר אחד מוזר בשגרת יומה של אלכסנדרה- לפעמים בערבים ואפילו בהפסקות הצהריים, נראתה נכנסת אל חנות הפרחים ההיא, שבה ראה אותה לראשונה, מביטה בסחורה ויוצאת מבלי לקנות דבר.  באחת הפעמים שבה צפה רפאל באלכסנדרה יוצאת מחנות הפרחים הוא הבחין, שוב, במבט שלה. במהלך היום, נראתה אלכסנדרה, עייפה,מרוגזת, שמחה או כועסת- אבל בשעה שבה יצאה מחנות הפרחים, בכל יום בלי יוצא מן הכלל, חזר המבט העצוב והעמוק אל פניה, מבט שרוב הזמן היא הצליחה להסתיר, אך לא בפני רפאל. באותו הרגע הרגיש כי יש לו סיכוי אמיתי, להשיג סוף סוף את חיוכה. ביום שלישי הבנק פתוח עד שעה מאוחרת, ואלכסנדרה יצאה מהמשרד רק בשעה 18:00. למרות שהיה מאוחר, היא הספיקה לעשות סיבוב אחרון בחנות הפרחים, בה ראתה בפעם האחרונה את בעלה, ולהיזכר בפרחים שהיה מביא לה הביתה בכל שבוע, כשעוד היה בחיים, עוטף את אהבתם בגוונים של סגול.    אלכסנדרה חזרה הביתה, ובעודה מפשפשת בתיקה בחיפוש אחר מפתח הבית, הבחינה כי על סף דלתה נמצא זר סיגליות ולילכים, קשור בסרט ועל גבו-פתק. על אף שהעץ מאחוריו הסתתר היה קצת רחוק מסף הדלת ההיא- רפאל לא התקשה לראות את החיוך הגדול, החינני והמאושר שעלה כעת, מבעד לפרחים