החומה ו\או מגנוליה, הכותבת המהוללת לעתיד[לתחרות של mayaviner]

מגנוליה ישבה אל מול מכונת הכתיבה, ערימות של דפים מקומטים על השולחן שעמד אל מול החלון ונותן למתבונן נוף של שמי תכלת ובתים עם גגות מרעפים אדומים.
היא ניסתה לכתוב רק קטע אחד. היא קמה בבוקר עם הצורך לכתוב, אך כשניסתה להעביר מילים אל מכונת הכתיבה שלה היא נתקעה. אחרי חמש דקות של בהייה בחלל שמחוץ לחדרה, היא החליטה שהבעיה היא בחדר. אולי בחלון, אולי במכונה, אבל משהו במקום הנוכחי מפריע לה.
ולכן, כמו כל אדם הגיוני, היא לקחה עט ומחברת מיוחדת מנייר ממוחזר עם כריכה קשה ביבוא אישי ויצאה לדרכה.
היא הלכה במשך שעה ארוכה, מזמזמת לעצמה שירים של קווין ושל הביטלס, עד שהיא הגיעה שוב אל אותה החומה. היא לא הייתה מיוחדת, היא לא הייתה מעניינת, ובכל זאת- כל הדרכים בהן מגנוליה הלכה הסתיימו בה. סתם חומה ישנה, מלאת אבק, אפורה ואין-סופית בגודלה. היא הייתה מלאה בגרפיטי, חלק מהעבודות עליה טובות יותר או פחות, חלק סתם כתבו שטויות בספריי וחלק היו אומנות של ממש.
ובכל זאת, משהו בחומה הזו ריתק את מגנוליה. רק אותה, כל חייה, היא הייתה היחידה שרצתה לדעת מאיפה היא באה ולמה היא משמשת.
היא שמעה שהחומה נבנתה לפני עשורים רבים כפעולה נגד כניסתה של מגפה שפרצה באחת הערים הגדולות. הם, לפי השמועות, סגרו שם את האנשים כדי לא לסכן את שאר אוכלוסיית העולם. את החומה לא הזיזו, למקרה והנגיף שרד בגופות של קורבנותיו חסרי המזל.
ומאז, חומת אבן מכוערת עומדת באמצע החיים.
מגנוליה הלכה לאורך החומה, מעבירה עליה את קצות אצבעותיה, אוספת על עצמה מעט מהאבק הזה שלה.
זה כאילו החומה הזו העבירה אותה ליקום אחר. היא פשוט נתנה לעצמה לרחף, בידיעה שהחומה הזו תהיה שם כדי לתפוס אותה.
ואז, לאחר שעות הליכה ארוכות, היא שוב הגיעה לנקודה המשונה בחומה. היא הייתה אפורה, אבל זה כל מה שהיא הייתה. אפור, בלי גרפיטי, בלי אבק, פשוט אפור רגיל לגמרי.
היא התיישבה בגבה לחומה, ובלי לשים לב היא פתחה את המחברת שלה והתחילה לכתוב שירים קצרים. פואמות קטנות, על אבנים ועל חומות, ועל כמה היא רוצה לראות ולדעת מה יש שם-
שם.
איפה שם?
יש משהו מעבר לחומה הזו, בעצם? האם ישנה עיר רפאים מלאה בגופות חסרות מזל שמעולם לא זכו לקבורה? או שמא זה כמו גן שלם, מלא רק בפרחים ודשא ואבנים עם שמיים כחולים יותר מכל חלום? או שסוף העולם נמצא שם, בלי זמן ובלי מרחב ובלי חושך ואור? ריק מלא או עולם ומלואו, ואיזה עולם זה?
ולמה החלק הזה בחומה ריק?
ולמה, הו, לעזאזל, למה המחשבות האלה לא יכולות להניח לה?! הרי אמרו לה מה יש שם, מוות! למה לא להסתפק בזה?
היא הייתה חייבת לדעת.
אבל אף אחד- אף אחד!- לא יכול לעבור את החומה. היא גבוהה, היא ארוכה, היא אינסופית כמו המוות עצמו. אפילו מתחת לאדמה, היסודות שלה עמוקים כל כך שאפשר לחשוב שהיא צומחת ממרכזו של כדור הארץ.
אבל… הלבנה הזו, האפורה, היא זזה כשנוגעים בה. מגנוליה ניסתה להוציא אותה במשך דקות ארוכות, ורק קצת לפני שהתייאשה הלבנה נשלפה. היא ראתה עוד לבנה, עמוק יותר, והיא ניסתה לדחוף אותה החוצה אל הצד השני. המאבק הזה לקח זמן רב יותר, אך גם הלבנה הזו יצאה ממקומה לבסוף.
ושם, בצד השני, היא לא ראתה מספיק. היה שם משהו זהוב, בוהק, מהפנט…
היא רצתה עוד ממנו.
היא החלה לפרק את החומה בחלק הריק שלה, בטוחה שזו הסיבה לכך שהוא ריק, כדי שמגנוליה- הכותבת המהוללת לעתיד- תגלה מה יש בצד השני ותכתוב את זה ברב מכר שיזכר לאורך ההיסטוריה לצד רומיאו ויוליה.
לאחר שעה ארוכה שעברה כהרף עין החומה כבר הייתה מפורקת כך שנערה לא מפותחת במיוחד בשנות העשרה לחייה תוכל לעבור לצד השני. מגנוליה כבר לא ראתה חלקים מהתמונה הזהובה, אלא רק את החובה שלה להיכנס ולכתוב. כמעט בטירוף היא מיהרה להיכנס ולפתוח את עיניה, אבל מה שגילתה שם לא היה זהוב, ולא נוצץ, ולא מהפנט.
זו הייתה טרגדיה, חזקה וכואבת יותר מכל דמיון. דם, דם בכל מקום, על בגדיה, על אצבעותיה, על פניה, דמעות וזיעה שרק עכשיו הורגשו, ופשוט… כאב, במלוא משמעות המילה.
זה היה סופה של מגנוליה, הכותבת המהוללת לעתיד.

היא אפילו לא ראתה את התמונה המדהימה שהיא יכלה לכתוב מרוב שמיהרה לרדוף אחרי אותה רוח זהובה.