האתגר-בריונות

שוב אותה שגרה,שוב לחזור הביתה אחרי יום ארוך בו עבר עלי הצקות.
שוב חוזרת לבית ריק מהורים,מביטה בחלל הריק שממלא את הבית .
ניגשתי למקרר,תולשת את הפתק בו היה מצוין את מנת היום אשר אמא הכינה לי,בלי מילת אהבה.
הוצאתי את המנה מין המקרר וניגשת לחלון האחורי של הבית,מרוקנת את תכולת האוכל לקרעה של הכלב שלי,שוקו ונכנס חזרה לבפנים,עולה לחדרי ונועלת את דלתי,למרות שאין כרגע רוח חייה בבית.
התיישבתי על מיטתי ,שולפת את היומן הסודי שלי מתחת לכרית ופותחת אותו בעזרת המפתח.
"יומני היקר,היום ילדים בכיתה קראו לי בשמות גנאי,הרביצו לי וזרקו עלי אבנים.
לפעמים אני חשה כי חייהם חלום רע,סיוט.
אני לא מבינה מה הטעם שלי לחיים האלו עם אפילו משפחתי לא לצידי ובטח שלא חברי לספסל הלימודים!.
אולי אני ישים קץ לחיי ?הריי אני לא חשובה,אני סתם חלקיק קטן בחלל ריק,לבד" כתבתי,מוחה מדי פעם את הדמעות הרבות הזולג מצידי עיניי.
סגרתי במהירות את היומן,מחזירה אותו למקומו הסודי וניגשת לחדר האמבטיה שבחדרי,שוטפת את פניי ומביטה במראה.
נגלה מולי פנים חיוורות,ללא צבע חוץ מהשקיות השחורות שמתחת לעיניי.
הסטתי את מבטי לארון התרופות והסבונים,מבחינה במשהו חד ומנצנץ. "זה סכין?" הושטתי את ידי אליו,אוחזת בו בחוזקה כאילו הוא החבר היחידי שיש לי.
"לעשות את זה או לא ?" זה היה דבר היחיד שחשבתי באותו רגע,מביטה בו כאילו הוא המושיע של חיי.
…………………………
״לעשות,כן,לעשות..״אני נוטלת את הסכין וחוזרת ליומן…
״די,נמאס לי,אני מותשת,מותשת מלנסות להתמודד,מותשת מלדעת שלאף אחד לא אכפת,אתה לא יודע איך זה להיפגע ולהבין שלאף אחד לא אכפת שנפגעת,אני בטוחה שעם אני יעשה את זה אף אחד לא ישים לב,ועם מישהו ישים לב,זה לא משנה הרי לא היה לו אכפת…
אז תגיד לי,בישביל מה?
בישביל מה אני צריכה להמשיך לנשום?
בשביל שימשכו להציק לי,להרוס אותי?
כול מילה שלהם זה כמו סכין שקורע את ליבי,אבל לאט לאט,אז למה לא פשוט לשנות את זה אחת ולתמיד?
למה לא?
אז להתראות
להתראות״
אני מקרבת את הסכין לליבי ומחייכת,נושמת את נשמתי האחרונה ומתה כאשר על פני חיוך מריר…