דרך עפר. האתגר הראשון בתחרות הסיפורים של OTDS

דן אחז בידו את הכבל השחור שמוביל למגבר וחיברו לחשמל. אחר לחץ על כפתור ההפעלה, הרים את גיטרת הפנדר שלו והחל לנגן את 'מתחת לגשר'. היה זה צלצול הטלפון שהפריע לו. כשהרים את השפופרת גילה שזו אמילי, חברתו. אמילי היא חברה של דן מזה שנתיים. היא בלונדינית ועיניה כחולות. "דן, הזמינו אותי למסיבה ביום חמישי. רוצה ללכת?" "כן, בסדר" "טוב, אז תבוא לאסוף אותי בעשר וחצי?" שאלה אמילי. "בסדר, נתראה…"

דן לבש חולצה מכופתרת אשר מבליטה את שרירי חזהו, מכנסיים תואמים וכפכפים. מיד כשאמילי נכנסה לרכב הוא שאל אותה היכן המסיבה. "יש פה כתובת. היא נמצאת באיזושהי חווה, בערך שלושים קילומטר מכאן." לאחר כשעה של נסיעה תוך האזנה לקלאסיקות ישנות, הם ראו שלט שמבשר על קיומה של החווה. הם המשיכו לנסוע ופנו לדרך עפר. "קצת מפחיד פה," אמרה אמילי. "קצת," ענה דן באדישות. השמש שקעה מזמן, השמים היו כהים ומקורות האור היחידים היו פנסי הרכב ואור הירח שדמה לבננה באותו היום. בצדי הדרך היו הרבה עצים, יער. אורות חזקים החלו לסנוור את דן. כשהוא הסיט את מבטו אל מראת הרכב הוא ראה אוטו מוזר, אוטו בצבע שחור שנראה כאילו נלקח מסרט ג'יימס בונד ישן. הוא התחיל לפחד ולהיזכר בכל סרטי האימה שראה. הפנסים סנוורו אותו. "תסתכלי אחורה אמילי, יש שם רכב מוזר. "אני לא רואה שום דבר." דן הסתכל שוב בשמשות הרכב, ואכן הרכב המוזר כמו התפוגג. 'זה הכול בראש שלך,' חשב דן. אמילי שמעה את בליעת רוקו והרגיעה אותו. הם נרגעו והמשיכו לנסוע. לאחר כשלוש דקות של נסיעה אחרי התקרית המוזרה, הופיע הרכב שוב. הפעם קרוב יותר ואורות פנסיו חזקים יותר, מסנוורים יותר. ושוב אחרי כמה שניות נעלם הרכב באורח פלא, נעלם כלא היה. דן הרגיש את ידה של אמילי רועדת, כנראה הפעם גם היא ראתה את הרכב. הם הרגישו חסרי אונים. "בוא נחזור חזרה," הציעה אמילי. דן העביר את ידית ההילוכים לרוורס ולחץ על דוושת הגז, הוא התנגש ברכב המסתורי. הוא תהה איך הם לא הבחינו בו. האם הוא לא נעלם, כי אם כיבה את פנסיו? הוא החזיר חזרה את ידית ההילוכים ובעט בדוושת הגז. ידיו היו מיוזעות מפחד. הם התקדמו במהירות אדירה, דן לא חשב שיסע אי פעם במהירות שכזו. הרכב כמו נצמד אליהם ולא אפשר להם לברוח ממנו. לבסוף הייתה פנייה חדה, דן צלח את החדות, דבר שהפתיע גם אותו. אך הרכב המוזר לאו, הנהג איבד שליטה ברכב וזה התחיל להסתובב במהירות עד שלבסוף התנגש בעץ נשמע קול התפצחות וצדו הימני של הרכב ניזק קלות. בנקודה זו איבד הנהג המסתורי קשר עין עם דן ואמילי והם נמלטו חיש מהר. לאחר זמן קצר הם ראו אורות. "היי דן, תראה את האורות זו בטח החווה", אמרה אמילי תוך פליטת אנחת הקלה. ככל שהתקרבו יותר ויותר התברר להם שזו כלל לא הייתה החווה, כי אם הרכב המוזר. הם התקרבו קרוב, קרוב מדי. דן תהה כיצד הרכב שרד את הפגיעה. נשמעה ירייה ודם ניתז לרוחב שמשת הרכב האחורית. שניהם צעקו. אותו גבר לבוש שחורים יצא מהרכב והביט בהם. הם צעקו שוב. הגבר התקרב לעברם. צעד אחר צעד, פסיעה אחר פסיעה. דן נתקף עצבות בידיעה שהוא לא הולך לגדל ילדים, להתחתן או אפילו ללמוד באוניברסיטה. קול נפץ של זכוכית נשמע והרכב המסתורי החל לעלות בלהבות. הגבר הסתובב לאחור במטרה לראות מה ארע לרכבו. דן לא הספיק לתפוס את ידה של אמילי וזו יצאה מהרכב בזריזות ובדממה מוחלטת. היא נתנה לו מכה מדויקת בצוואר והגבר נפל, אך לא לפני שהספיק לירות בה. דן הרגיש שחרב עולמו, כל מה שהיה לו קרס, הכול התמוטט. הוא יצא מהרכב בתקווה להצטרף למתים. פתאום, הוא הרגיש יד נוגעת בכתפו, הוא כמעט קבל התקף לב באותו רגע. הוא הסתובב לאט. זו הייתה אמילי. הוא הסיט את מבטו מהר בתקווה לראות את הגופה אך הדבר היחיד שראה היה רהיטי חדרה של אמילי. "קום ישנוני, אנחנו מאחרים לבית הספר".