דיכאון.

אני בדיכאון.
למה? לא יודעת!
אולי זה נובע מזה שהחברות שלי הן פקאצות צבועות.
אולי זה נובע מזה שעוד חבר שלי זרק אותי.
אולי זה נובע מזה שההורים שלי לא שמים עלי גרוש, ורק מכריכים אותי לבלוע את הכדורים נגד דיכאון.
אולי זה בכלל בגלל שאני בולעת את הכדורים האלה. הכדורים "נגד דיכאון", שאמורים 'כאילו' לעזור, אבל ממלאים אותי בתחושה ריקנית כזאת, שאולי אני לא בדיכאון, אבל אני גם לא יכולה לשמוח.
אבל זה לא משנה את העובדה שאני בדיכאון.
דיכאון, התחושה השחורה הזאת שממלאת אותך מכל כיוון, התחושה הזאת שגורמת לך לצוף בתוכה, ועוטפת אותך מכל כיוון.
דיכאון, התחושה הזאת שגורמת לך להיכנס אל תוך עצמך ולא לצאת. התחושה שגורמת לך לא להרגיש כלום מלבדה.
דיכאון, התחושה הזאת שגורמת לך להרגיש דיכאון.
יש לי דודה, שהיא כולה קופצנית ועליזה. היא תמיד אומרת לי שכשהיא הייתה בגילי היא הייתה בדיכאון, והייתה בטוחה שהיא לא תוכל לצאת מזה. "ממש כמוך." היא כל הזמן אומרת לי, אבל כשאני שואלת אותה איך היא יצאה מזה, היא אמרה שהיא יצאה מזה על ידי צחוק.
מטומטמת! זה הקטע של דיכאון! זה גורם לך לא לצחוק!
"הכרתי בחור, שכולו היה פירסינג, וקעקועים, ותסרוקות מטומטמות. גם הוא היה בדיכאון, והוא אמר לי שהוא יצא מזה על ידי זה שהוא עשה קעקועים ופירסינג. זה מגוחך לחלוטין, ולא האמנתי לו.
בכל מקרה, אחרי כמה זמן התיידדנו, והוא הציע לי לעשות פירסינג. למרות שעדיין חשבתי שזה מגוחך עשיתי קעקוע על הכתף בצורה של ציפור. לא הרגשתי כלום, זה לא עזר בגרוש.
דווקא בגלל שזה לא עזר, זה שחרר אותי, [ככה שזה כן עזר], והתחלתי לצחוק. מאז ההרגשה שלי רק השתפרה, והפסקתי להיות בדיכאון!" זה היה הסיפור האחרון שהיא סיפרה לי עד עכשיו. זה היה אתמול.
הסתכלתי עליה בשאט-נפש, לא האמנתי איך היא מצפה ממני להאמין לזה – או יותר מכך, איך היא לעזאזל מצפה ממני ליישם את זה? בסוף הפגישה הזאת היא אמרה שהיא לא תדבר איתי יותר על דיכאון.
תכלס? זו הייתה הקלה מטורפת. אבל אחרי זה חשבתי על הסיפור הזה וגיליתי שהוא נשמע הרבה יותר הגיוני משאר הסיפורים שהיא סיפרה לי.
היום התחלתי לחפש ילדים עם פירסינג לדבר איתם ברחוב או בבית הספר.
היום לא הלך לא הלך לי ממש, אז הלכתי לעשות נזם.
למרות שזה היה יפה, זה לא עזר.
אבל מי יודע? יכול להיות שמחר יבוא אליי איזה בחור עם פירסינג ויתחיל לדבר איתי.
נכון לעכשיו? אני בדיכאון.