בגידה- שלב שני לתחרות של נוורטל

אני צועד לאיטי על המדרכה האפורה. הכאב עדיין קבור עמוק בחזה. ההרגשה שהורגת אותי מבפנים. השאלה שלא עוזבת אותי…
ראשי מוטה מטה למדרכה, אני תוחב את הידיים שלי עמוק בכיסים שיסתירו את הדם שהספיק להתייבש מפרקי אצבעותי. כובע הג׳קט שלי מסתיר את אחורי ראשי, מנסה להחביא אותי מהמציאות.
אני צועד לאט. מרגיש שכל העולם צועדיחד איתי, כל פעם צעד אחד וקטן. העננים האפורים. אולי הם עצובים בגללי.
"תסתכל לאן אתה הולך!" אני מרים את ראשי. אישה המחזיקה בטלפון משוכלל בידה הימנית, כנראה באמצע שיחה, צועקת עליי.
"סליחה…" אני ממלמל בשקט, שלא ישמעו והיא כבר ממשיכה ללכת עם מבט כועס.
הראש שלי מורם. מסתכל ובוחן את כל האנשים שהולכים משני צדדי. כולם ממהרים, מאושרים, שמחים, נטולי דאגות. זוגות מחזיקים ידיים, בני נוער, זקנים. אני משפיל בחזרה את ראשי לרצפה וממשיך ללכת. מנסה להשכיח ממני את המציאות.

"היי, בייב. זאת ההודעה העשירית שלי כבר… איפה את?"אני נאנח ומנתק את השיחה. למה לעזעזל היא לא עונה? אולי הפלאפון שלה על השקט… יום האהבה היום… אין מצב שהיא שכחה.
אני מביט בדובי ובבלונים האדומים בצורת לב שבידי. איפה היא אמורה להיות? אולי בבית שלה?
אני צועד לסוף המדרכה ומנסה בידי לעצור מונית מזדמנת. מונית עוצרת לידי.
"כנס." אומר הנהג, קצת שמנמן עם שפם אפרפר. אני נכנס למושב האחורי ביחד עם הדובי והבלונים.
"לאן?" הוא שואל עם המבטא הרוסי שלו כשאני סוגר את הדלת. אני נותן לו את הכתובת והוא מתחיל בנסיעה. הרכב עוצר בחריקה קטנה כשאנחנו מגיעים לכתובת. אני משלם לו ויוצא כשאני ממלמל 'תודה' קטנה.

אני עומד במפתן הדלת שלה. מגשש בכיסי האחורי למפתח של הבית שלה, שהיא נתנה לי.
כשאני מוצא אותו, אני מכניס אותו למנעול ומסובב. נכנס בשקט. גם אם היא לא נמצאת אז אני אשאיר לה את זה פה. היא תופתע, ואולי היא תסלח לי. סתם ריב מטופש, אנחנו לא ניפרד בגללו. נכון?
אני מניח את הדובי על הספה ונותן לבלונים לעוף לתקרה בעזרת גז ההליום שנמצא בתוכם. שם את פתק ההתנצלות שלי ליד הדובי, במקום שבטוח יראו ומחייך חיוך מרוצה. אני חוזר על עיקבותי לכיוון היציאה. אני עוצר כשאני מבחין בנעל על הרצפה. אני מסתכל עליה במבט חשדני ורואה 'שביל' של בגדים על רצפה. זעמי גובר שאני רואה שיש גם בגד של גבר. אני עוקב אחרי ה 'שביל' המסתורי שמוביל לחדר השינה שלה. עומד מאחורי הדלת הסגורה, מקווה שאני טועה ומה שאני חושב זה… זה לא נכון.
כשאני פותח את הדלת, אני מגלה שטעיתי.
הלב שלי מפרפר בחזה, מאיים לצאת
ממנו. אני מאגרף את ידיי. הכעס. הבלבול. החוסר אמון. הם מביטים בי, שניהם.
בלי לחשוב פעמים אני מתקרב אליו ודוחף אותו מהמיטה וחובט בו עם אגרופי בכל מקום אפשרי. מטיח בו את כל הכעס שלי. לא אכפת לי מהדם שמתחיל לנזול.
"מה אתה עושה? צא מפה!" היא צועקת עליי ומנסה לדחוף אותי. אני מתעלם וממשיך. אחרי כמה דקות בסוף הוא מצליח לגבור עליי והופך אותנו.
"תפסיקו!" היא צועקת שוב. היא תופסץ בידו ומזיזה אותו ממני. הוא נרגע ממגעה ועוזב אותי. אני מסתכל עליהם במבט לא מאמין. אני מסתכל עליה במבט חסר ישע. היא מסתכלת עליי במבט כועס וצועקת עלי לצאת שוב. אני מביט בה מבט אחרון, ויוצא.

הרוח מצליפה בי חזק. אבל לא חזק מספיק בשביל להעיף אותי. דמעה חדשה יוצאת לי מהעין.
אני עומד על ההר הגבוה. מביט על השמים האפורים. הציפורים ששם. אני רוצה להיות ציפור, ולעוף לאן שבא לי. לעוף מהמציאות הקשה.
מביט למטה, למרגלות ההר. לקפוץ?
לקפוץ ולהיות שם? במקום רחוק מהמציאות?
אני צועד עם הרגל שלי צעד אחד קדימה, נזכר בעיניה. בעיניה החודרות. פעם היא הייתה שלי…
אני מרגיש שאין לי סיבה לחיות כל עוד היא לא שלי. אני לא רוצה לחיות בלעדייה.
הייתי רוצה שהיא תדע. שתדע שהיא הדבר הכי חשוב לי בעולם. שבלעדיה חיי לא שווים. שהיא זאת הסיבה שאני קם בבוקר. שהיא זאת הסיבה שאני מחייך. שהיא זאת הסיבה שאני רוצה לסיים הכל כרגע.
אני רוצה שהיא תדע שאני מצטער שלא יחסתי לה חשיבות מספיק, שהעדפתי בילוי עם חברים. שאני לא שוכח את כל הדברים הקטנים שהיא עשתה למעני.
שאני מצטער שהתנהגתי כמו אדיוט.
שאני לא רוצה לחיות בעולם בלעדיה…
אני מסתכל שוב על השמיים. לא ידעתי שהם יכולים להיות כלכך אפורים.
אני צועד צעד אחד קדימה
ומחזיר אותה בחזרה…