אליס – השראה

בס"ד

היה היתה פעם – ממש לא רחוק – ילדה אחת. שמה של הילדה היה אליס. היו לה תלתלים רכים וארוכים בצבע ארגמן שגלשו עד מעבר לכתפיה הקטנות. עיניה הירוקות היו ירוקות כמעט כמו הדשא של השכן ויפות הרבה יותר ממנו. היא אהבה ללבוש שמלות יפהפיות, בעיקר בצבעי אדום או שמנת (ולפעמים שניהם יחד) ובאופן כללי היא הייתה בהחלט נסיכת אגדות קסומה.
החיים של הילדה הזאת יכלו להיות משעממים נורא. סתם ילדה רגילה בת תשע שאימה הביולוגית נעלמה בחו"ל כשנה אחרי לידתה בעוד היא עצמה ישנה בעריסה הוורודה שלה. ילדה רגילה לגמרי עם תלתלים יפים שהולכת לים אחרי בית הספר ומציירת בחול הרטוב. ילדה קטנה שמדברת עם הגלים ועם הכוכבים אבל כמעט אף פעם לא עם ילדים, וכשהיא חוזרת הביתה לפנות ערב היא מכינה בשביל דני את שיעורי הבית המסובכים שלו ובשביל דורה את הקפה והלחם החי למחר בבוקר, ועוד כמה דברים ממש קטנים, עד שלא נשאר לה זמן לשחק. סתם ילדה רגילה כזאת.
אבל יום אחד נמאס לאליס מכל זה והיא החליטה לצאת לעולם הגדול ולעשות חיים. היא ארזה את הבגדים, הבובות ומעט התכשיטים שלה (ויהיו כאלו שיאמרו שהיא בהחלט ארזה את חפציה האישיים) השאירה מכתב פרידה מרגש על המיטה של דורה – אימה הנוכחית, ובשעה שתיים בלילה פתחה את הדלת ופרחה בדממה מן הקן.
הרחוב היה שומם יחסית – אם לא ניקח בחשבון את החבר'ה שישבו על שפת המדרכה, שתו וודקה ונראו מבסוטים רק קצת יותר מידי. אחד או שניים מהם העיפו לעברה מבט או שניים והחלו לשרוק. הם זייפו נורא! אליס המשיכה ללכת במהירות לאורך הרחוב כשהרגישה טפיחה קלה על כתפה. אחד מהחבר'ה הזייפנים קרץ לה בעינו ואמר: "היי… מה'מצב ילדונת? יצאת לטיול לילי, הא?" "לא בדיוק", ענתה אליס. "אה", ענה הבחור, כאילו הבין, והוסיף בקול דאוג: "אמא יודעת?" "לא", ענתה אליס. "או", אמר האיש, "את ילדה גדולה וחכמה".
הוא היה נורא נחמד, הבחור. הוא אמר שהוא בן שמונה עשרה אבל היה לו בכלל קול של מבוגר. הבחור אמר שקוראים לו ג'ק הגדול, וזה גרם לה לחוש רטט של התרגשות בגב. הרטט הזה אמר שאלוקים כנראה אוהב אותה כל כך עד שהאדם הראשון שפגשה הוא לא רק נחמד באופן קיצוני, הוא גם איש העולם הגדול שיודע כמעט הכל על איך ואיפה עושים חיים. היא לא ידעה מאיפה נפל עליה כל הטוב הזה, ולמה הוא בכלל מטריח את עצמו לדבר עם ילדה קטנה ורגילה כמוה. דורה לא מטריחה את עצמה לדבר איתה או להקשיב לה, וזה די מובן בהתחשב בעובדה שאליס היא ילדה קטנה ואיומה שעושה צרות ומפריעה לדני לישון עם הסיפורים ההזויים שלה שאלוקים יודע מאיפה היא מביאה אותם.
היא כל כך נהנתה לדבר עם הבחור (או שאולי זה היה איש), עד שלא הרגישה כלל שהם צועדים כבר כמעט שעתיים בתוך שומקום ענק ומסתורי. היא לא ידעה שיש כאלה שומקומים בעיר הרגילה שלה. זה היה ממש מסעיר. גם החושך והשקט הוסיפו הרבה לדרמה. זה היה ממש כמו להיות חלק מאגדה קסומה!
לפתע היא שמה לב שהיא לא מדברת וגם האיש לא, אבל היא ידעה שהוא שם, אז מה… מה הוא עושה? האם הוא פשוט מתבונן בה וזהו?
כל הסיטואציה היתה די מוזרה בעיניה של אליס אבל היא לא אמרה דבר. אולי ככה זה הולך בעולם הגדול. רק בסתר ליבה העיזה לקוות שמשהו כבר יקרה ויחליף את הדממה המעיקה.
והמשהו קרה. היא הרגישה פתאום את הבל פיו של האיש, ממש ממש קרוב אליה. זה הרתיע אותה. נדף ממנו ריח חריף של אלכוהול. צמרמורת קלה אחזה בה. משהו נראה לה לא תקין. מה הוא רוצה בעצם? גלגלי מוחה הסתובבו במהירות תוך שהיא מנסה לגבש החלטה האם לומר משהו או פשוט לעמוד פה בשקט. היא לא הספיקה להגיע להחלטה חד משמעית כשהבריק ברק בשמיים השחורים נטולי הירח. רעם התגלגל בקול מפחיד ולאחריו הופיעה שורת ברקים. לאור אחד הברקים היא קלטה את פרצופו של האיש וראתה שהוא ממש ממש לא מרוצה. 'מסכן', נכמר ליבה, 'הוא כנראה ממש לא סובל גשם'.
"בואי ילדה", חזר האיש לדבר פתאום. קולו היה מעט משונה. האם עד כדי כך השפיע עליו מזג האוויר? "בואי קטנה. נלך לבית שלי. יהיה לנו חם שם".
היא לא אמרה דבר, רק פסעה בלב תוהה אחרי האיש. שניהם הלכו בלי לומר דבר עד שנראה אור של פנס רחוב ממרחק. "איך קוראים לך, ילדה?" שאל האיש בחביבות. "אליס", ענתה, "כמו אליס בארץ הפלאות, מכיר?"
הוא הכיר.
כשהם הגיעו לבית של ג'ק הגדול, נרתעה אליס מעט. זה לא היה ממש בית. זה היה יותר כמן סוג של מחסן בבניין שנראה ריק לחלוטין. היו שם יותר מידי מדרגות מסתובבות שירדו לתוך האדמה, כך שהיא איבדה את הספירה בערך כשהגיעה לתשע מאות ושישים, והחושך כבר התחיל להציק לה, אפילו מאד. איש מוזר… למה הוא לא מדליק את האור?
"הנה, הגענו", אמר לפתע והדליק את האור. היא שפשפה את עיניה משתי סיבות. האחת הייתה המעבר החד מהחושך הסמיך לאור זוהר, והשנייה הייתה ההלם המוחלט שפקד אותה.
זה נראה כמו חדר בארמון. חדר שיש בו כל דבר שילדה בגילה חולמת עליו. בובות יפהפיות, המוני צעצועים, ספרים וכל הטכנולוגיה הכי מתקדמת והכי יקרה שיש. שטיחים רכים ווילונות נוצצים כיסו את פני השטח. שום דבר לא חסר. האם היא חולמת?
ובתוך כל זה נעמד האיש, חייך חיוך ענק וכרע על ברכיו. "אליס יקרה", אמר בקול שניכר עליו שהשתדל להיות רך, "התנשאי לי?"
אליס פרצה בצחוק מתגלגל. האיש הצטמרר ואז נשא אליה עיניים נעלבות כביכול ואמר: "אליס, יקירתי, מדוע את צוחקת עלי?"
"סליחה, אדוני…", פתחה אליס אך האיש עצר אותה: "אני ג'ק הגדול. אבל את (הוא הדגיש את המילה "את") יכולה לקרוא לי ג'קי. אנחנו חברים טובים"
"בסדר, ג'קי", ענתה אליס, "תקשיב, אני לא רציתי לפגוע בך. אני פשוט קטנה מאד, אתה מבין? אני רק בת תשע. למה שאיש גדול כמוך ירצה להתחתן איתי? אם אתה היית במקומי, לא היית צוחק?"
האיש בהה בה תוך שהוא נלחם עם עצמו על איזה עניין. אגרופיו נקמצו מספר פעמים. לבסוף צנח על הארץ כמו בובת סמרטוטים ונאנח אנחה צרודה.
"אליס", אמר האיש, ופתאום היה קולו רך באמת, "אליס, האם אימך מעולם לא הזהירה אותך מאנשים זרים?"
"אמא שלי?" תהתה אליס בקול, "זה תלוי איזו אמא. האמא הראשונה בטח הזהירה דווקא, אבל זה היה ממש מזמן, מבין? כשהייתי קטנה מאד. האימהות האחרות אף פעם לא דיברו איתי על אנשים זרים".
"האמא הראשונה שלך, היא צדקה", אמר האיש, "אנשים זרים, לפעמים הם נחמדים רק בכאילו, אבל באמת הם חושבים רק על עצמם. לא אכפת להם לפגוע בילדה קטנה ויפה כמוך, אליס".
אליס נרתעה בחוסר הבנה. "אתה…" לחשה בקול צרוד.
"עכשיו כבר לא", ענה האיש מבלי להביט בה. הוא כבש את פניו בשטיח ונאנח אנחה עמוקה. "בואי, אליס", אמר בשקט, "אקח אותך הביתה".
"לא!" אמרה אליס בחדות, "אל תיקח אותי הביתה! אני רוצה לעשות חיים!"
"את רוצה לברוח, אליס. אני מבין אותך כי גם אני רוצה לברוח. בעצם, כמעט כל האנשים בעולם רוצים לברוח. מעצמם, מהמציאות, מהחיים. אבל כנראה שכולנו טועים, אליס, ולפעמים משלמים מחיר יקר. יקר מידי.
לכי הביתה, ילדה, ותעשי חיים, כי החיים נמצאים בתוכך. עדיין."
וג'ק הגדול, שקראו לו בכלל בני, לקח אותה הביתה והביט אחריה בעיניים מצועפות כאשר נכנסה פנימה בדממה, נזהרת שלא להעיר את בני הבית. השחר כבר החל לעלות וג'ק הגדול נשא את רגליו והלך משם כדי לחזור הביתה.

© כל הזכויות שמורות לנסיכה של שבת.