אידיוט- לתחרות של פפר

אני זוכר את אותו לילה, אני אפילו זוכר את התאריך. 27.6. אני זוכר בעיקר את המבט של הורי כשנכנסתי הביתה והם קיבלו שיחה מהמשטרה, אבל סיפורים מתחלים מההתחלה:

הייתי בן 14, למדתי בחטיבת הביניים העירונית. היה נער נוסף בכיתה שלי, עם שיער שחור ועיניים חומות. כל פעם שעברתי לידו במסדרון הרגשתי שהוא מסתכל עלי, שהוא שם בשבילי. הרגשתי שהוא בחר לעבור במסדרון הזה דווקה עכשיו ודווקה לידי, רק כדי לראות אותי.
במשחקי הפוטבול שלו כשמבטו נתפס במצלמה, הרגשתי כי מתוך המגרש הוא הסתכל עלי, הסתכל לי בעיניים.
היינו חברים, או לפחות ידידים רחוקים. מידי פעם נפגשנו בקפטריה או בשיעורי המדע, שם הוא ישב לידי ולא שם לב שאני צופה בו במהלך כל השיעור.
נהגתי לפעמים סתם להסתובב איתו במסדרונות והתפללתי בליבי שיבקש ממני לפגוש אותה אחר הצהריים, לבד.
זה היה מושלם, אהבתי להיות איתו והרבה פעמים הייתי איתו, היתה רק בעיה אחת- בכל פעם שאני הייתי שם, גם ג'פני היתה שם.
כשאני מסתכל לאחור, ג'פני היתה דיי בסדר. היא היתה מצחיקה, כיפית, מוכשרת וכריזמתית, לכן לא היתה לי הצדקה לשנוא אותה.
אבל עם כמה שזה היה לא מוצדק, אני שנאתי אותה. שנאתי אותה יותר מכל אדם אחר. מעולם לא הרגשתי כל- כך הרבה זעם בתוכי עד שראיתי אותם מתנשקים בפעם הראשונה.
כששפתיו נגעו בשפתיה, הרגשתי שהוא רואה אותי. כן, שהוא מסתכל עלי. הרגשתי כאילו הוא החליט שנמאס לו ממני והוא רוצה לפגוע בי. לשבור אותי.

עם כמה שהיא"מושלמת" והוא אפילו יותר, הם לא היו מתאימים, אני ידעתי את זה, וזה היה נגמר מעצמו אם רק לא הייתי אידיוט. אם הייתי שולט בעצמי.

בסף השנה, ב- 27.6 התקיים נשף סיום השנה בבית הספר שלנו. אולם הספורט ממוקם בקומה השלילית בבית הספר שלנו, הקומה האחרונה, ושם גם התקיים הנשף. אותו בחור מושלם הזמין את ג'פני לנשף ואני הייתי שם רק כדי לצפות בה בקנאה.
בסוף הערב ג'פני נשארה אחרי כולם מפני שהבטיחה לאחת המורות עזרה במשהו שעד היום אני לא יודע מה.
כשהיא יצאה מאולם הספורט אל אחד המסדרונות אני חיכיתי שם.
"היה לך כיף?" שאלתי בכעס מחזיק את עצמי לא להתפוצץ מזעם וקנאה.
"אמ.. כן" היא ענתה בחיוך קטן ומעט מפוחד וניסתה לעבור לידי. אני זזתי לצד בו עברה ולא נתתי לה ללכת.
"אתה מפריע לי לעבור" היא אמרה לי בשקט בקול מעט מפוחד ומעט מתבדח.
אני לא זזתי.
"מי את חושבת שאת?" דחפתי אותה על הרצפה.
"מסתובבת עם התספורת המפוארת שלך וחושבת שמגיע לך הכל" לעגתי לה בקול מתנשא כשהיא שפשפה את ידה בכאב. לאחר מספר שניות היא קמה על רגליה והלכה צעד אחד אחורה.
"אני באמת צריכה ללכת עכשיו הביתה" היא ניסתה לשכנע אותי להניח לה לנפשה.
"הגיע הזמן שתלמדי את המקום שלך!" צעקתי וחבטתי בביתנה, היא התקפלה מכאבים אך נשארה עומדת, במרחק צעד או שניים מהחלון שחשבתי שהיה סגור.
"תעזוב אותי ערס!" היא צעקה עלי ועיניה דמעו מעט.
"אל תעני לי!" צעקתי אליה מיוזע ועצבני ודחפתי אותה לאחור בחוזקה.
אם רק הייתי יודע שמאחוריה יש חלון, והוא פתוח לרווחה.
היא נפלה למטה, מגובה שלושה קומות והחלה לצעוק בכאב.
לקח לי כמה שניות להבין את מה שקרה, ואז רצתי אל אותו חלון וראיתי אותה שוכבת על הרצפה בזרועות אותו בחר אגדי, שאני חשבתי שכבר מזמן בביתו. רצתי למטה במדרגות המסולסלות של בית הספר שלי, כשהגעתי אל אותה חצר אליה ג'פני נפלה ראיתי שאותו "החבר המושלם שלה" מחזיק טלפון ביד ובמרחק כמה מטרים ממנה.
"התקשרתי למשטרה" הוא אמר לי בתוקפנות.
"חתיכת אידיוט!!" התפרץ אלי. "ניסית להרוג אותה?! היא סיפרה לי בדיוק מה שקרה! היא יכלה למות!" הוא התפרץ עלי ודמעות זלגו מעיניו.
"אני לא רציתי לפגוע בה" מלמלתי מנסה לתרץ את המעשים שלי. אני לא ידעתי אם אני יותר כועס על עצמי, אליה או שאני בכלל רק מצטער שהוא כועס עלי.
"תעוף מכאן!!" הוא צווח ורץ בחזרה אל אהובתו.
פרצתי בריצה פרועה לכיוון הבית שלי. למזלי נודע לי לאחר יום או יומיים שהיא רק ריסקה את המרפק. הרופאים אמרו שיהיה לה מזל, אני חושב שלא היה לה מזל, לא היה לה מזל שאני הייתי שם. ואם לא הייתי שם באותו היום, עד היום הייתי מכיר את אותו "החבר המושלם".

כשהגעתי הביתה מדרגות החירום היו נעולות ונאלצתי להיכנס דרך הדלת הראשית. אני זוכר בעיקר את המבט של הורי כשנכנסתי הביתה והם קיבלו שיחה מהמשטרה.