אחי הקטן 3 (לתחרות של פפר )

"ברייני?"
שום קול לא נשמע.
נכנסתי בשקט לחדרו וראיתי אותו יושב על מיטתו כפוף מעל דבר מה שהיה אחוז בידיו.
"ברייני אתה בסדר?" שאלתי
"כן" הוא ענה אבל קולו היה חנוק ורעד מעט.
הלכתי לעברו והתיישבתי לצידו על המיטה.
כעת ראיתי שהדבר שאותו החזיק היה תמונה ממוסגרת.
בתמונה נראו בראם, ברייני שנראה כבן שבע ואישה.
האישה הייתה יפה. גבוהה ורזה, בעלת עור ירקרק כמו של ברייני שיער חום ערמוני גולש ועיניים סגולות מחייכות.
אמא של ברייני. אשתו לשעבר של בראם.
לפתע שמתי לב לטיפות עגולות שצנחו על הזכוכית המכסה את התמונה.
"ברייני!" הסתובבתי אליו בחרדה.
הוא לא הסתכל עלי.
"ברייני מה קרה?" מחיתי את דמעותיו.
הוא רק הניד בראשו ואז אמר " אני סתם טיפש. סתם לא רציתי להאמין אבל אני יודע שיש רוע בעולם."
"מה? ברייני על מה אתה מדבר?!"
"על השיחה היום של מיכאל."ענה "הזכרונות לא עוזבים אותי"
הבטתי בו מבולבלת "אתה לא היית שם. אין מצב שהיית בשואה. אתה לא מספיק מבוגר אפילו בשביל להיות נכד של מישהו משם"
"אני לא מדבר על השואה" ברייני אמר "אני מדבר על הכוכב ממנו באתי" הוסיף לאחר זמן מה.
"הכוכב שלך ושל בראם?"
ברייני הנהן.
"למה עזבתם? למה באמת לא נשארתם שם?" שאלתי בחשש. הם מעולם לא סיפרו לי ולאמי מדוע עזבו. אני יודעת שהיה להם טוב שם. שבראם אהב את אשתו, את העבודה שלו. שברייני אהב את חבריו ואמו.
"לא יכלנו להישאר. הייתה מלחמה" ענה בקול חרישי כשכבר השלמתי אם זה שלא יענה.
"מלחמה?"
ברייני הנהן.
"ו…?" כמעט נפלט לי מה עם אמא שלו אבל ברגע האחרון סגרתי את פי.
אבל הוא כבר קלט. הוא התכווץ ובפניו חלף כאב ועצב עמוק.
"אני… אני לא רוצה לדבר על זה" אמר.
הנהנתי וקמתי ממיטתו.
"כשתרצה תרד למטה. אכין לך שוקו" אמרתי ופניתי לדלת.
כבר שלחתי את ידי לידית כשתמונה הופיעה לי בראש.
מקום יפהפה.
בתים יפים אם כי מעט משונים מסודרים בשורות, פארקים, אגמים, שדות. וגם בניינים גבוהים ומפעלים.
הסתובבתי בחזרה.
"זה הכוכב שלי. נואל. ככה אני זוכר אותו"ברייני אמר בגבו אלי.
פתאום הבזיקה תמונה אחרת בראשי- להבות אש ועשן מילאו את כל התמונה. גושים שחורים, חרבים ועשנים. אנשים רצים לכל עבר.
לקח לי כמה רגעים להבין שזה אותו מקום.
"וככה הוא היה כשעזבתי "
ברייני הקרין לי בטלפתיה את זיכרונותיו ותוך כדי סיפר לי את סיפורו.
"הייתי מאושר. היה לי בית יפה, חברים, שני הורים אוהבים, צעצועים. כלום לא היה חסר לי. החיים שלי היו מושלמים כמו חייהם של רוב התושבים בנואל."
בראשי הבזיקו תמונות של חייו. כולם עליזות ושמחות.
"אבל פרצה מלחמה. אני לא יודע בדיוק עם מי ועל מה. אני רק יודע שהם הרסו לנו את הכוכב" הוא אמר בטון מריר שלא התאים לגילו.
"בהתחלה אבא אמר שהכל יהיה בסדר. האמנו לו ולכן נשארנו בבית כשהוא הלך להילחם"
לא ידעתי שבראם יודע להילחם. הוא נראה טיפוס עליז אופטימי ונחמד. כנראה שיש עוד הרבה צדדים בו ובברייני שעוד לא גיליתי.
בראשי הופיע זכרון של האשה היפה מהתמונה. ראיתי אותו מנקודת מבטו של ברייני כך שהרגשתי כאילו הכל קורה לי.
האישה- אמי -כיסתה אותי בשמיכה ושרה לי שיר ערש
~~~~~~~~~~~~
"רק עצום עיניך, השמש שוקעת.
אתה תהיה בסדר, אף אחד לא יכול לפגוע בך עכשיו.
מגיע אור בוקר, אתה ואני נהיה
בטוחים ושלמים"
קולה היה מתוק וחם ולא יכלתי שלא להאמין לה כששרה זאת.
היא חייכה אלי וכיבתה את האור, אבל האורות מבחוץ משכו אותי.
התרוממתי מהמיטה והצצתי מהחלון
"אל תעז להביט,יקירי. מחוץ לחלונך הכל עולה באש." הזהירה אותי "המלחמה מחוץ לדלתנו ממשיכה להשתולל. "
הבטתי בה בפחד. אבא שם בחוץ.
אמי ראתה את פחדי.
"אל תדאג ילדי. תזכור את שיר הערש שלנו.
תחזיק בו גם כשהמנגינות יעלמו" היא נשקה למצחי ויצאה מהחדר.
לאחר זמן מה שמעתי קולות נפץ חזקים וצרחות. יצאתי מהר ממיטתי.
אמי הופיעה בפתח חדרי
"בוא מהר, ברייני! אנחנו חייבים להגיע אל אבא. ניסע איתו בחללית. כבר אי אפשר להישאר פה" היא אמרה ועצב נמהל בדחיפות שבקולה.
רצתי יחד איתה מחוץ לבית. התחמקנו מהסלעים הבוערים שנחתו עלינו מהשמיים.
החללית של אבא במרחק רבע שעה הליכה מהבית.
לפתע דמויות הגיעו. הם רצו והרגו כל מי שעמד בדרכם.
"רוץ, ברייני!" אמי קראה בחסות הצעקות והבלגן סביבנו.
רצתי וניסיתי לתפוס בידה.
היא כמעט נעלמה. דמעות זרמו על פני
"אמא אל תעזבי אותי פה לבד! " הדמויות כמעט הגיעו אליי.
לפתע הרגשתי את ידה החמה אוחזת בידי
"לעולם לא אעזוב אותך" היא אמרה.
המשכנו לרוץ. מרחוק ראיתי את החללית שבה אבא חיכה. עוד אנשים רצו לעברה.
הגברתי את מהירותי ורצתי מעט לפני אמי מושך את ידה.
כמעט הגענו לחללית. היא הייתה במרחק כמה מטרים כשלפתע הרגשתי את אמי מאיטה.
הדמויות המוצללות השחורות הגיעו אלינו. דמות אחת תפסה את ידה של אמי ודמות שנייה תפסה אותי.
צרחתי בפחד.
אמי נאבקה בדמות והצליחה להשתחרר.
הדמות שאחזה בה שכבה עכשיו דוממת על הרצפה.
הדמות שאחזה בי הטיחה את ידה בחזה שלי והרגשתי את העור שלי שורף וצורב.
צרחתי מכאב.
אמי מיד נחלצה לעזרתי ונלחמה בדמות שאחזה בי.
מעולם לא ראיתי אותה ככה- לוחמת חזקה ואמיצה.
"לך, ברייני! עכשיו!" קראה כשהדמות עזבה אותי והחלה להיאבק באמי.
"מה איתך?" שאלתי בפחד
"אני כבר באה. לך אל אבא!" אמרה.
רצתי אל החללית בטוח שאמי רצה אחרי.
הגעתי לחללית ואיש אחד עזר לי לעלות מהר.
הסתכלתי על פניו – זה היה אבי.
"אבא צריך לעזור לאמא!" קראתי והבטתי החוצה מהחללית ובדיוק אז נשמעה צרחה.
צפיתי באימה באמי המוקפת דמויות שחורות מכל עבר נופלת לאדמה ושוכבת שם דוממת.
"ארה!" זעק אבי בעת שאני זעקתי "אמא!"
הדלת של החללית לפתע החלה להתרומם
"לא! מה אתה עושה? אשתי עדיין שם!" אבא צעק אל הקפטן של החללית
"אני מצטער,בראם. מאוחר מדי בשביל ארה"
החללית המריאה ואני ואבי הבטנו מטה.
ראינו רק גוש שחור ובתוכו כתם תכלת – כותונת הלילה של אמי.
"אמא!" צעקתי בפעם האחרונה ודמעות זרמו על פניי כמו נהרות.
אבי חיבק אותי בכוח וטמן את פניו בשיערי. הרגשתי את דמעותיו מרטיבות את ראשי.
הפניתי את מבטי בפעם האחרונה לחלון שבדלת החללית.
ראיתי את האזור שבו גרתי מלמעלה. כולו מלא גושים שחורים של בניינים חרבים ושרופים וביניהם כתמי צבע זעירים- צבעי הבגדים שסימלו את האנשים שמתו.
כוכב נואל איננו.
אמא איננה.
~~~~~~~~~~~~~~~
התנשמתי בחדות כשפקחתי את עיני.
שוב הייתי אני, קאסי, ושוב עמדתי בחדרו של ברייני והבטתי בגבו.
"עכשיו את יודעת" הוא אמר בקול חלול, מת, ועם זאת מלא עצב.
"הו, ברייני" לא יכלתי למצוא מילים לנחם אותו.
עכשיו כשהרגשתי על בשרי -או בכל אופן הרגשתי דרך זיכרונותיו- את כאב האבדן שלו ואת האימה והפחד שחש ידעתי ששום מילים לא יוכלו לפצות או להחזיר אחורה את מה שקרה.
"זה בסדר. התגברתי. עברו שלוש שנים מאז. התרגלתי." ברייני אמר.
"רק עצום עיניך, השמש שוקעת.
אתה תהיה בסדר, אף אחד לא יכול לפגוע בך עכשיו.
מגיע אור בוקר, אתה ואני נהיה
בטוחים ושלמים" שרתי לו בקול חרישי.
הרגשתי כשעוד מחשבותיו היו מחוברות לראשי בטלפתיה עד כמה הוא רוצה לשמוע את השיר הזה עוד פעם אחת.
בראם לא מוכן לדבר על אמו. זה כואב מדי. בטח שלא לשיר את השיר שלה.
כתפיו של ברייני רעדו בבכי.
ניגשתי אליו וחיבקתי אותו.
"תודה " הוא אמר בקול חנוק
"תודה לך. על שהראית לי" קולי מעט נשבר.
וכך ישבנו שם שנינו, מחובקים ורועדים מבכי עד שנרדמנו מותשים.