אור ליבי-פרק 2
אני הייתי צריכה להיות בדמותה של שירה, זאת שבוכה, זאת שמתמרמרת, זאת שמנחמים אותה וזאת שקשה לה ללכת להלוויה.
כן, קשה לי, עצוב לי, כואב לי,
אני לא מראה זאת כלפי חוץ, אני יודעת שאני עכשיו בתפקיד אוריה בתפקיד עצמי ולא בתפקיד אף אחד אחר.
יצאתי מהשירותים וניגשתי לשירה, היא הביטה לרצפה ובכי עמוק נשמע בקולה.
"שירה איך בדיוק זה קרה?" שאלתי.
"קבעתי עם אור ללכת לבית הקפה, חיכיתי חצי שעה וראיתי שהוא לא מגיע" שירה התקשתה לדבר ליטפתי את גבה כאות הזדהות.
"יצאתי מחוץ לבית הקפה לראות מדוע הוא מתמהמה לפתע שמעתי אמבולנסים, והבנתי. ראיתי דם מובל באלונקה וזהיתי את אור." שירה פרצה שוב בבכי, "הוא היה מחוסר הכרה, האופנוע שלו היה מוטל על הארץ."
הייתה זאת תאונה קשה, מכונית התנגשה באופנועו של אור הוא נפטר.
שירה ראתה זאת במו עינייה, הבנתי אותו זה מראה קשה.
לרגע כל הרגעים שלי עם אור עמדו נגד עיניי מהנשיקה הראשונה עד לרגע שבו נפרדנו.
כל הרגעים בהם אמר לי "אוריה, אני אוהב אותך", הארוחות הרומנטיות שנהג לבשל לי, הגאווה שאור הוא חבר שלי. והקנאה הרבה בשירה שלקחה לי אותו.
תגובות (0)