"אהבה מתוך החשכה"- סיפור בהמשכים (פרק שמיני)

פרק שמיני- ההודעה.

מכירים את הימים האלה שאתם לא מרגישים עצמכם? כשה"אני הקשוח" שלכם נכנס לתמונה? כשהרחפנות מתחלפת בהתפקסות על המטרה?

זה בדיוק מה שקורה לי כרגע. התחושה הזו שיש לי בלב היא אהבה.

"לין. אני רוצה לומר לך: לפני שאת מסיקה מסקנות, לפני שאת חושבת בכלל על כמה שהחיים שלי הם דבש, תחשבי גם על האפשרות שזה לא כל כך פשוט מערכת יחסים. מקווה שתביני במהרה לפני שיהיה מאוחר מדיי, ותצפי ליותר מדי במערכת יחסים." -קיבלתי הודעה מנעמה. זה היה מין רגע כזה לא נעים. הבנתי באותה השנייה שהיא לא עוברת תקופה פשוטה. בדרך כלל היא פשוט מדלגת על "השטויות" שאני מדברת, ולא מייחסת להן כלל חשיבות…

"היי נעמה,
אני מתנצלת אם פגעתי בך. אם תרצי לדבר על מה שאת עוברת כרגע, יותר מאשמח!

יום טוב!" -השבתי לה כשאני מעיפה מבט מהיר לכיוון השעון.

אוי לי. כבר אחת בצהריים. איך אני אוהבת לבזבז את הזמן בבוקר זה לא ייאמן.

אולי באמת "להתאהב" עושה לי רע. אולי זה סתם רגעי, אולי זה אמיתי. אין לדעת, כי אצלי, זה אף פעם לא ברור. וכן, עם כמה שקשה, אני עדיין מקווה שיום יבוא ותהיה לי אהבה. ואולי איזה ילד או שניים, שארגיש בשמיים. העיקר שיגיע כבר הדבר האמיתי.

הרי שנעמה צודקת! יכול להיות שאני סתם משלה את עצמי, ויותר מדי מצפה לבואה של האהבה. הרי שאני לא מכירה את הבן אדם בצורה עמוקה יותר. אין לדעת אם הוא נוכל, אם הוא שרלטן, או איזה שקרן.

התארגנתי ויצאתי לדרך.

"אהבה… כמה שהיא יפה, ובתוכך היא מסתתרת, רק למצוא אחת אחרת…" -הרדיו השמיע את השיר הזה, והתחלתי להעביר תחנה, ועוד פעם: "גם אם יהיה לי קשה, אדע, שהאהבה הזו יפה." -הרגשתי איך רמת העצבים שלי עולה בצורה מוגזמת.

סגרתי את הרדיו, נשמתי עמוק, נסעתי ועצמתי עיניים.

מה? מה קורה לי? האם נרדמתי?