"אהבה מתוך החשכה"- סיפור בהמשכים (פרק שישי)
פרק שישי- 2030.
אח… 2030… הקדמה הזו פשוט משגעת אותי.
אם פעם עיוור לא היה מסוגל לתפקד בצורה מעולה, היום הוא מתפקד מדהים!
זה פשוט לא ייאמן איך הכול מתקדם, ולאט לאט לכל דבר יש פתרון.
התיישבנו אחד מול השנייה, ואני מביטה בשתי עיניו. יש להן מין צבע מדהים כזה, בהיר למדי, תכול כמו השמיים. הוא מדהים.
"אתה יודע… שכחנו לשאול האחד את השנייה את הדבר הכי חשוב!" -אמרתי מגחכת מעט.
"באמת?! מה שכחנו?" -שאל הבחור העיוור בעל הקסם המיוחד.
"שכחתי לשאול מה שמך, ואתה לא שאלת מהו שמי." -השבתי לו כשאני מחייכת מעט.
זה היה קצת מביך, ושתיקה מביכה שררה שם במסעדת הגורמה בה אני לא נוהגת לסעוד.
"נכון…" -הוא השיב במבוכה. ומיד חייך חצי חיוך שהקסים את כל כולי. ועצמות לחייו היו תענוג לעיני ולחושי.
"קוראים לי 'אדם', ולך?" -הוא הוסיף לומר את שמו, בחיוך כובש עוד יותר מהקודם לו.
"שמי הוא לין. זה פשוט מוזר לי שנעמה לא סיפרה לך מהו שמי…" -השבתי מגחכת מעט.
"לין? לין זה שם מקסים! הייתה לי אחות בשם לין…" -הוא השיב לי וחיוכו המקסים מיד התחלף בעצב מר.
"אני משערת שהייתה לך אחות וכרגע אין… זאת אומרת, שהיא לא בחיים כבר… אני… אני נורא מצטערת…" -השבתי לו כשכל מערכות השמחה בתוכי מתחלפות בין רגע בעצב פתאומי.
"זה בסדר… היא תמיד מלווה אותי בנשמתי." -הוא השיב במלוא האופטימיות.
אוי… כמה שהוא מקסים! הוא יהיה אבא ממש מקסים!
אוי לי! הייתכן שאני מרגישה משהו כלפי העיוור?!
אוי ווי!
"אני חושבת שזה מקסים התיאור שלך. האופן בו אתה מתאר עד כמה היא הייתה חלק חשוב בחייך, וגם עכשיו היא חלק בלתי נפרד ממך." -השבתי לו מסוקרנת. עיניי נפקחו כאילו ראיתי סושי, שדרך אגב זה המאכל האהוב עליי.
ומיד, הרגשתי איך פניי מתקרבות לשלו.
"את מקסימה!" -הוא אמר ברשמיות.
"אני חייבת לשאול: איך אתה מתמודד עם כל מיני מצבים כמו: מקרי חירום, נוהג, שותה, אוכל, הרי שהדבר היחידי שאני יודעת זה לנסות להמחיש למבקרים ב"מילים בחשכה" איך מרגיש אדם עיוור כשאינו רואה. אך אין לדעת עד שלא שואלים אדם עיוור. אם זה בסדר מבחינתך…" -שאלתי אותו בהתעניינות. ידיי אוחזות בשלו.
"זה בסדר…" הוא ענה ומיד שחרר ידיו מידי.
"אני קיבלתי המון עזרה במשך השנים, למדתי מה עושים, מקומות, אנשים, וכמובן, הטכנולוגיה מתפתחת כל הזמן." -הוא השיב מלא ביטחון.
הרגשתי מוזר לרגע… אולי לא הייתי אמורה לאחוז בשתי ידיו.
"אבל שמעתי שעושים היום ניתוחים להחזרת הראייה. אתה לא רוצה?" -שאלתי שאלה נוראית.
"אני… אני מעדיף שלא. אני מקבל את המגבלה וחי איתה, כי זה מה שמאפיין אותי." -הוא השיב לי בזמן שידו אוחזת בידי.
"את יודעת… שכחנו להזמין משהו… את רוצה להזמין?" -הוא הוסיף, כשהוא מנסה לעבור לנושא אחר. כנראה קשה לו לדבר על כך.
ההתקדמות הזו באמת משנה המון. קראתי שפעם זה לא היה כך בכלל… באדם יש משהו מיוחד, שבאמת אין לאף אחד, ועצם זה שהוא בטוח בעצמו, זה מעניק לי המון.
תגובות (0)