"אהבה מתוך החשכה"- סיפור בהמשכים (פרק שביעי)

פרק שביעי- שיגעון רגעי.

השיגעון הרגעי הזה, מטלטל אותי, בפנים, הופך את חושיי, את עורי מערפל, את גופי משקשק מצד לצד.
בכל פעם שאני מוטרדת מהעתיד שלי. מאהבה שאין לי. מקמצוץ החיבה שאליו אני משתוקקת בכל יום. להרגיש נאהבת כך פתאום.
וכשאני מבינה שעם כל הטכנולוגיה הזו של שנת 2030, אנחנו הופכים לאנשים חומריים מיום ליום. זהו השיגעון הרגעי שלי שבכל פעם טורף את מוחי וגונב את לבי, אל תוך עולם של הפסדים. ואני ממשיכה במחשבותיי על עתיד אהבתי.

השעה 11:00 ואני עדיין מתחת לשמיכה, חולמת על "אדם" הבחור עם הקסם השובה לב. אני חושבת שאני מרגישה מאוהבת, לראשונה. כן. אמרתי את זה. סוף סוף מרגישה אוהבת ומתחילה להרגיש גם נאהבת. ואני אוהבת את התחושה הזו.

"הו אדם, כמה שאתה מדהים! אני אוהבת כל דבר בך." -מלמלתי מתוך שינה את מילות האהבה שלי.

"את אוהבת את אדם?" -התעוררתי ומיד הבחנתי בחברתי 'נעמה', מבוהלת מעצם התרפצותה לחדרי.

וכן. יש לה מפתח לביתי משום שאני סומכת עליה. אני כבר עשר שנים ב"מילים בחשכה" והחיבור בינינו נוצר משם.

"נעמה, מה את חושבת שאת עושה?" -השבתי לה בכעס. נראית לא מפוקסת בכלל.

"הרגעי. תנשמי עמוק. אז הייתה פגישה טובה אה?" -היא השיבה לי מחייכת.

"השגתי את מטרתי, ויש לך חבר?" -היא המשיכה עם החיוך והנחישות. לא ידעתי מה יש לי כבר לומר מלבד שכרגע זה בשלבים מורכבים.

"הדייט היה… היה… טוב… אבל לא כל כך… זאת אומרת… יש דרך ארוכה לחבר." -השבתי לה נאנחת.

"מה? חשבתי הצליח לי…" -היא השיבה לי מבואסת.

"היי… מה שהצליח לך הוא שלפחות אני מרגישה את התחושה הטובה שכל כך רציתי להרגיש 'אהבה'. אני מאוהבת חברה." -עניתי לה מרגישה בעננים.

עיניי נצצו ככוכבים בשמיים. הרגשתי כל כך טוב.

"אוקיי… אני שמחה שאת 'מרגישה את התחושה', אך אנחנו צריכות להגיע עוד שעה לעבודה, כבר שכחת?" -היא השיבה לי כשהיא אוחזת בידי, כדי שאקום כבר ואתלבש.

"מתי את עוזבת את העבודה הזו? היא לא מספיק טובה בשביל בחורה משכילה כמוך. את הלכת ללמוד, ויש לך בעל ושני ילדים קטנים… מגיע לך יותר מזה…" -השבתי לה כשאני מרגישה בעננים ולא מפוקסת על ההתארגנות, רק באהובי העתידי.

"מה אמרת עכשיו?! חוצפנית!" -היא השיבה ויצאה מביתי בכעס.

לא הבנתי באותו הרגע מה אמרתי או עשיתי שהכעיס אותה. התארגנתי לצאת וקיבלתי הודעה.