אדון דיכאון

אני נעמדת מול המראה ותוהה מתי הפעם האחרונה שכבש את פני חיוך אפילו הכי קטן. אבל אני לא מצליחה להיזכר מתי בפעם האחרונה דבר כזה קרה.
אבל אני זוכרת אך זה התחיל. זה התחיל כשהם התחילו לקחת ממני דברים. פעם היו בי צבעים. פעם היו בי רגשות אחרים תמימות אחרת אמונה בטוב שבעולם הזה אבל הם לקחו אותו. וכדרך הטבע במקום הדברים שהם לקחו מימני צמחו דברים אחרים או התפשטו דברים אחרים. כשהם לקחו ממני את הצבעים את הכחול, את הירוק, את הוורוד התפשט לו השחור, האפור. כשהם לקחו ממני את הגוונים הבהירים התפשטו הגוונים הכהים אלה שאי אפשר לראות דרכם. כשהם לקחו מימני את הצחוק תפס מקום יותר חזק הבכי. כשהם לקחו מימני את השמח הגיעה העצב והם לא הפסיקו לקחת. לאט, לאט צמחו להם שדים מר ייאוש, מר תסכול, מר עצב, מר כעס, מר כאב והוא שמפקד על הכול מר דיכאון. כשהוא רק הגיע חשבתי שהוא מכוער מגעיל אבל לאט כשהתרגלתי לנוכחותו הוא כבר לא היה נראה לי מכוער. הוא יהיה ניראה לי יפיפה ונעים. זה היה כמו ריקוד מערכת היחסים הזו לא משנה עם רקדתי עם ייאוש או תסכול או אפילו עם כעס בסוף תמיד הגעתי אל דיכאון. הייתי שוקעת לתוכו כמו לתוך ים כהה. אדון דיכאון הוא לפעמים היה מלטף הוא היה נעים ,ולפעמים הוא היה שורט תוקע את ציפורניו בעור בבשר שלי אבל גם זה היה כאב נעים בצורה כול כך מעוותת ויפיפה.
והאמת שלא שמו לב ממש לשינוי שלי אני הייתי אותו דבר בחוץ אבל זה לא היה ככה גם מבפנים. זו לא הייתי אני מלפני שהכרתי אותם. את המפלצות המפוחדות האלה שלקחו מימני ולא הפסיקו לקחת. אלה שהקטינו אותי גרמו לי לראות רק את השחור. הם אלה שהרכיבו לי משקפיים שחורות שדרכם הביט על העולם. וזה היה כל כך קל להביט בהם ועוד יותר קל ליפול ישר בחזרה על זרועותיו של מר דיכאון. הרי הדרך אל זרועותיו כל כך חלקה וקצרה והוא תמיד שם בשביל לתפוס אותי ולכסות אותי.
כשנימאס לי ממנו ניסיתי למצוא תשובות אצל אחרים אבל לא היה להם את התשובות שאותם חיפשתי. הם רק נתנו לי עצות סרק. והאחיזה של מר דיכאון היא כל כך חזקה והריקוד כול כך מסחרר.
"אבל- אבל הכול אשליה סתם סיוט יפיפה. אתה לא נותן לי דבר אתה יונק מימני את החיים. אתה רק מלמד אותי לאהוב את הכאב את ואת הכעס ומזה אתה מתחזק ואני נהיית חלשה יותר. כמו פרזיט ממש כמו צמח מטפס את כורך סביבי את ענפיך ומטפס עלי בשביל להשיג יותר חיים מנסה להיות יותר אמיתי. באיזשהו מקום אתה בדיוק כמוהם גם אתה מקטין אותי כמוהם. כמו אלה שלקחו מימני הכול והשאירו לי אותך." ניסיתי לצעוק אבל גם זה לא עזר.
"בבקשה תשחרר אותי. נמאס לי לראות רק שחור ואפור אני רוצה להסיר את המשקפים האלה אני רוצה לראות הכול. את כול הצבעים. אתה יודע פעם לא הבנתי איך אנשים לא רואים אותך הרי אתה בכול מקום, בכול חור, בכול פינה ואז הבנתי. הם רואים אותך אבל הם גם רואים דברים אחרים. אז בבקשה תשחרר אותי אני רוצה לראות כמוהם דברים אחרים." אני ניסיתי להסביר לו אבל הוא לא שחרר אותי משלשלאות שלו שהיו כול כך חזקות. הוא ממילה לא נתן לי שום דבר משמעותי רק בריחה רק צוק שאוכל להביט אליו לתוך תהום של חשכה.
לאחר הרבה חיפושים הבנתי שהתשובה נמצאת רק אצלי.
"אני רוצה לחזור לראות הכול אבל אתה מכסה את עייני. אני רוצה לעוף אבל אתה המשקולת שמושכת אותי למטה ולבסוף המפתח לשלשלאות שלך אצלי. בסוף זו אני שצרכה לשחרר אותך אז להתראות." וככה עזבתי את המקום אז הגעתי לצומת דרכים ואני זו שהחלטתי לשנות כיון, לשנות את המסלול שהלכתי בו. הוא כמובן עקב אחרי גם בדרך החדשה.
היום היום אני כבר לא שם ,אבל אל תיטעו הוא עדיין כאן הוא לא לגמרי נעלם. אבל עכשיו יש לו תפקיד יותר מצומצם ויש לו תפקיד נוסף. הפכתי אותו גם לכוח. לפעמים אני נחה לידו אבל אני לא שוקעת כי אין לי כבר סיבה לעשות זאת. הוא כן לפעמים מנסה לאחוז בי, לפעמים הוא לוחש אבל זה כבר לא מרגש אותי כול כך. כמובן שכול כך קל לקפוץ לשם שוב אבל עכשיו אני יותר חזקה, איתנה. הצלקות שהוא השאיר בי זיכרונות של כאב, של תסכול ויואש הפכו לחזקות למקום של השראה ואפילו תקווה. אני מחושלת יותר, חזקה יותר. והם ההם שניסו לקחת ממני הכול הם כבר לא מצליחים אפילו להגיע אלי. המילים שלהם חסרי משמעות בשבילי כי אני חזקה, יותר מחושלת יותר. חיפשתי את הטוב של האדם במקום הלא נכון. חיפשתי את הדבר הזה אצל אנשים קטנים, פחדנים ומתוסכלים שגרמו לי להיות מתוסכלת, קטנה ופחדנית כמוהם. אז במקום זה אני היה חזקה וטובה. במקום להיות חלשה, מתוסכל, קטנה כול כך שכול אחד יכול לדרוך אליה אני חזקה, גדולה ואיתנה וגם טובה. מלאת תקווה.

אהה ודרך אגב אני מחייכת עכשיו.