to write
this is a bloody poem,
in just a god damn page.
this blank shit of paper,
doesn't have my kind of rage.
when i try to write my feelings,
when i scream for a result,
this soulles piece of paper,
just says it's not my foult.
i wish to be a writer,
i wish to truly understand,
what this page of creation does't get,
is it should obey my every command,
so i sit here and i write,
looking at the black now page,
my world of self distruction,
left me alone in my own cage.
תגובות (3)
חמוד וכנה. כל הכבוד על לכתוב באנגלית.. את טובה בזה :)
אני אמשיך במוסרת תגובותיי על סיפוריך ושיריך ואכתוב תגובה ארוכה. אל תגיד שלא הזהרתי מראש.
אני אוהבת את מה שבא לידי ביטוי בשיר, אני חושבת שאחד הדברים שהכי מתסכלים אותי בתור כותבת זה דף ריק. אבל למען האמת, זה לא מה שלקחתי מהשיר, זה רק משהו אחד שאהבתי בו.
הדבר הכי מדהים בשיר הזה אלו שתי השורות האחרונות, שמבטאות כל כך הרבה. אני שונאת את העובדה שאני לא יכולה להסביר מה השורות האלו אומרות לי, אני רק יכולה לומר שאני מזדהה (שזה די טיפשי ולא אמין להגיד אחרי שאמרתי שקשה לי להסביר עם מה אני מזדהה).
אני שמתי את השיר הזה במועדפים אצלי, אז אני אחזור אליו כמה וכמה פעמים. אני מקווה שיום אחד אני אוכל למצוא למה השורות האלו חילחלו כל כך עמוק בתועדתי.
בכל אחת מהתגובות שלך, את מדהימה אותי. את באמת לוקחת את הזמן להסתכל על מה שאני עושה, על כל הרגשות שאני שופכת לתוך הכתיבה שלי. לדעתי, זה דבר חשוב מאד שנעלם מן האתר הזה.
שתי השורות האלה….הן היו הסוף שלי. יש לי מין תהליך בכתיבה, לא יודעת אם שמת לב, אבל סופים זה העניין שלי. בכל פעם שאני מסיימת שיר או סיפור אני מסיימת חלק מתוך עצמי. חותמת אותו, או יותר כמו שאני מרגישה את זה: רוצחת אותו.
שתי השורות האלה הן כמו הדרך שלי לומר להתראות.