׳דרכם של גיבורים הביתה׳

׳דרכם של גיבורים הביתה׳

״דרך כפרית,
דרך הררית,
הובילי אותי אל ביתי,
אל המקום אליו שייך אני.
מעלה מעלה הוא יושב,
כה שקט,
כה שליו.

דרך כפרית,
דרך הררית,
השיבי את ליבי,
אל עיר הולדתי,
שם ביתי בו נולדתי,
שם בית הספר בו למדתי,
שם שוכנים הורי הזקנים,
שם נהגו לשחק חברים.
מטה מטה,
בשולי הנחלים.

דרך מתונה, דרך מסועפת.
דרך ללא שביל, דרך מכונסת.
הדליקי את אוטותיך,
וודאי שלא אצנח אל מותי,
בעודי בדרכי אלייך.
אל נא לך להיחבא מפני,
לפיד אש כבד הניחי בידיי.
הסירי את האבק מדרכי,
הניחי לי לשוב אל ילדיי,
ולחבק את אשתי.

דרך מוכרת, לי את נחמה,
אני מתהלך בך בדממה,
נעלי שחוקות,
בלויות מהמלחמה.
צעדי מותשים, עייפים.
רגלי פצועות,
ופני נפולים.
דמעותי זולגות, 
הן שמחות, 
והן עצובות.
על אלו שנותרו בין החיים,
על אלו שחוסלו,
ונקברו כדרכם של המתים.

דרך מאובקת, לי את חברת ילדות.
זיכרון נושן ואחרון של תמימות.
השביל מעופש,
וכוחי נחלש.
מעוד מאבק, מעוד פרדה.
כולי סובל, מהיעדר תקווה.
מלחמה אחת,
מלחמה שנייה,
ושלום לא מפציע,
מה זה אמור להביע?.

דרך נאמנה,
אלייך אני שב בחזרה,
האם תוכלי להשיב את חיי לקדמותם?,
למחוק זיכרונות?,
ולחולל שלום בעולם?.
להעלות חיוך על פני,
למחות כאב מעיני.
פתחי בפני את בארייך,
ואשתה ממימיך.
החזירי לי את כוחותי.

והאם את יודעת?,
בעיירה הזו,
היקרה לליבי,
שוכנת נשמתי עמוק במעמקים.
מעליה עומדים אנשים בוכיים,
תפילות מזמרים,
חרטות לוחשים,
ילדיי ידיים אוחזים.
תוהים, משתוקקים.

הפרתי את הבטחתי, דרך נושנה.
כמהתי להתהלך בך שנית,
לבדי, בעצמי, בגופי.
לא היה לי מספיק זמן להיפרד,
ולומר להית׳.
בארון חשוך חזרתי,
הופך את השמש של ילדיי לשחורה.
ובלית ברירה,
מבשר את הבשורה המרה.

כולנו גיבורים,
ישנם רודפי גדולה,
וישנם הזוכים בה במטרה.
כולנו גיבורים,
כולנו שבים הביתה,
הן בכרכרה,
והן בארון קבורה.

כולנו גיבורים,
אחים לנשק,
בין אם זה חרב או חץ וקשת.
כולנו גיבורים,
חלומותינו רדופים,
זיכרונותינו משותפים,
זוועות מכילים,
בגעגועים מלאים.

כולנו גיבורים,
ילדים שגדלו,
חיילים שגויסו,
שלום שחפצו.

כולנו גיבורים.
לכל גיבור דרך משלו,
הדרך הביתה,
והדרך שבה הוא סולל את דרכו.
אך בסוף?,
כל גיבור שב לביתו.״