תשובה

אחריי שכל השנים האלה עברו, המערכה התעמעמה,
הזמן רשע, אחר כך נחמד,
בעיירה בה אני גרה איתך, העתיד שהבטחנו,
הכל מתאדה מתחת לשמש.
שעון היד הקפוא מתחיל לספור את זמננו,
ייאוש, פחד, הקלה נסחפים בגשם שנעלם.

זה מרגיש מוזר, אפילו שמקום עמוך בליבי עדיין עובד,
וכשאתה קורא בקולי, הוא דהוי כמו תמיד,
הקוצים שחשבתי שיעלמו עדיין נוקבים בי, כדי שלא אשכח.
ההרגשות האלו הן שרשרת חדשה,
אנחנו נסחוב אותם לנצח.

אני לא מתחרטת על שום דבר, אבל לפתע אני חושבת,
על עולם בו הכל מסתדר, ונזכרת שהוא לא קיים.
אחרי פגישה שונה, רציתי למצוא אהבה אחרת,
אחת שבאמת תסתדר טוב, אבל לא.
כמו השקט שאחרי הסערה, ליבי השבור מתאחה.
אני תוהה למה אתה יוצא ממסתורך כל פעם שהעונות מתחלפות,
אי אפשר לשים את הזמן במקום מסוים, כמו את זיכרונותינו.

מעכשיו לעולם, אתה תמשיך לחיות בתוך ליבי,
בזמן שאנחנו לא יכולים לחזור אחורה, אנחנו עדיין צוחקים מהכאב.
זה עצוב שאנחנו מופרדים ככה,
וככל שהזכונות האלה ייבערו, אנחנו נשאר רק חברים.