תפוז רקוב

את מפרסמת באתר,
העיניים אלייך,
אולי הם מצפים שתגידי משהו חכם?
את מסתכלת על הטיוטה,
היא מסתכלת חזרה אלייך,
ואת חושבת-
שיט זה היה צעד מטומטם
למה ניסחתי?
אין לי כישרון כתיבה!
אולי רק קצת כעס קדוש על השלטון.
אני לא יודעת להגיד
איזו בדיחה פרובקטיבית
שתזכה אותי בכינוי
"איזה גאון!"
אני לא יודעת להתפלפל
על מצלולים ומטפורות,
וגם אם כן
זה לא ברמה הנדרשת.
אז אולי כבר עדיף
במקום לכתוב לכם שיר
לכתוב איזו דרשה מטופשת?
אף פעם לא כתבתי סונטה
או רומן היסטורי
לא קראתי את מלחמה ושלום!
ואני ממשיכה להקליד וממשיכה להקליד
האם תישארו עד התום?
טוב זה די נחמד ככה
תודה על הקבלת פנים
וזה המונולוג הכי מוזר
שנשאתי בחיים
השורה התחתונה
היא שהלוואי והייתי
כמוכם
עם קסם
וכל כך הרבה תשוקה
אבל המציאות היא
שאני אפילו עצלנית מדי
כדי למצוא נושא ראוי לשירה
הו כמה הייתי רוצה להיות אותו העיפרון
הזה שהוא הכי מחודד בקלמר
אותו אחד שמכיר מילים כמו ריש גלי
ויודע לנסח כל דבר
אז אני פשוט יושבת באפלוליות החדר
וכותבת חרוזים של רחמים
בלי שביב מוטיבציה אמיתית
רק חלום רחוק
שדורש הרבה מדי
אז נסתפק במשוררת חלקית.

אבל הנה.
כעת.
אני חשה, זה קרב ובא
האקלים אפל, עיניי שורפות-
אפשר לכנות את חדרי מאורה.
משקפי הקריאה על אפי
והזעם הקדוש על העולם בתוכי
הנה.
כעת.
אולי עכשיו התמונות המטושטשות יקבלו צורה?
אולי עכשיו הרגשות ימצאו נתיב?
אבל גם אם כן, אז בשביל מה?
עם מי השיר הזה יוכל להטיב?
ומדוע בכל זאת הרצון כה גדול, לא לקרוא לכתיבתי הבל
ולא לנטוש את הפורקן לבדו?
כמו שלא תנטוש את ילדך
גם אם אין ציונים מצטיינים בתעודתו.
כי הוא שלך.
ודן אריאלי אומר שכל מה שהוא פרי יצירתך אתה מייחס לו חשיבות רבה יותר מן הערך האמיתי.
אולי הכלכלה ההתנהגותית הזאת תקפה גם לגבי שירי?

הנה.
כעת.
כל הסממנים הפיזיים מוכנים.
אני נעה בקצב,
עוצמת עיניי
מתחברת למקור הלהבים.

מנסה לסחוט שארית רגש
ומגלה תפוז ריק מעסיס
ותוך כדי כתיבת שורות אלה
נפשי זועקת להתריס
הנושא הזה חרוש
"מעיין שירי היבש"
אולי כדאי לנסות לשנות לבוש?
לנסות לשחק עם אש?

אולי אמצא משהו קרוב ללבי
שארצה להגן עליו בעיגונו על נייר במחברת.
אולי האפתיות תחלוף בעדי
כשתקרת הדרמתיות נשברת.
אולי הייתי רוצה להיות,
להיות פחות משוררת.