תסמונת האל הכחדה

רצינו לחשוב שגם הסוף הוא לא בלתי נמנע
שאפשר לסובב את החיים על האצבע
שברנו מוסכמות, שכתבנו מילים כוונות ומעשים
זה אנחנו עם היכולת לשנות הכול, היינו רוצים
קטנים כל כך בהשוואה לאבא זמן, לאימא אדמה

אדם תמיד יהיה משחק בידי יכולת השינוי
ואפשר לרדת עם זה עד לקרקעית
להחליט אחרת, משק כנפיו של פרפר
קוביות נופלות בסופה של חורבות עתיד
בלתי אפשרי, גורם לנו להתבלט
איך נחיה עם החלטות, כשנדע שיכולנו אחרת

חרטות הנחרטות על תמרורים בדרכים בהם לא הלכנו
נהיים חכמים יותר, או פשוט כבר לא שמים לב
נחלום על דברים אחרים, ונאבד את זה עם השמש
אבודים בזמן, נאחזים במה שאפשר להיתפס עליו
הזיכרונות החזקים, שנשחקים ככל שעושים בהם שימוש

אבודים בשביל השמונה, האינסופי של המוח
עצוב להיות כזה, עצוב להיות תקוע בלולאה
שוב שוב, הולך וחוזר, מזדקן ושב צעיר
מחיים את עצמנו מפעם לפעם, שלא נשכח
מי היינו, מי אנו ומה עוד נוכל להיות
נציל את עצמנו מעצמנו