תמונות בערפל

אני שוכבת על ספסל קטן,
עם אוזניות על האוזניים.
מוזיקה פסיכודלית,
משחקת לי קלאס עם המחשבות.
מילים שבורות שמתערבבות לסלט..
שרק על דף נייר, מרוח בדיו מלוכלכת,
נראות הגיוניות.

אלכס מסתכל עליי,
אני שונאת שמסתכלים עליי.
כאילו כל הקהל לבוש
ואני לגמרי בעירום.
יש כל-כך הרבה דברים,
שבקלות מטופשת..
אפשר לראות בעיניים.
כל-כך הרבה דברים,
שבקלות מסוכנת..
מביכים אותי..

למצפה יש צבע של קסם.
ונמרה דמיונית,
שכמובן מתחבאת בהרים.
כאן, אני יכולה להיות שחקנית
או זמרת ברים מסרט שלא הצליחו לגנוב לו..
את אופי השחור-לבן.
אבל בקושי לכתוב משהו טוב יוצא לי.

הצל שלי,
נראה פתאום כמו הר
ואני לא מצליחה לטפס מעליו.
אני לא מצליחה לעקוף אותו.
פחדנות חולנית
ומשהו על ספות עם כריות רכות מידי.
אני מנסה לחשוב מתי בפעם האחרונה,
ישבתי בסלון.
של מישהו.

מישהו.
מישהו.
מישהו.
אני מלכת לב אדום שבור.
אני מוכרת הקלישאות הריקות..
הכי גדולה בפלנטה.

במצפה,
יש ילדי אומנות משולבת,
תאטרוניסטים משוגעים.
מותר להם להיות משוגעים,
זה מתוקף התפקיד.
רק ממני,
כולם בעיניים משתאות מצפים..
לא להסתובב ברחוב בכותונת.

בוקר וערב
ואיך שהצבעים מתערבבים.
רגשות זרים-מוכרים.
וכוכבים שנופלים עליי,
גם בעיניים עצומות.
פה, אני יכולה לבהות בשמיים שעות,
בלי שיכאב לי בכתפיים.
מישהו אחר לגמרי..
מחזיק אותם עכשיו.

טעם מתוק-מלוח,
שנדבק בחוצפה ללשון.
כאילו טבעתי בים של דמעות.
כאילו בכיתי ובכיתי ובכיתי..
את כל כולי,
עד שכל המכתש התמלא ועלה על גדותיו
וכיסה אותי בגל גדול.
ותכף, אני נחנקת מעצמי.
תכף לא נשאר כאן שום דבר..
והמצפה הזה גומר לי על המילים.
לא בטוחה כבר,
אם זה טוב או רע.

יש עכשיו,
קבוצת ילדים אבודים..
בקצה הצוק.
אני מסתכלת עליהם
ומצלמת אותם תמונות אפלות.
הם כולם, מסתכלים אל האופק.
בוקר ושמש עגולה, אדומה וגדולה עולה..
והם נראים לי,
כאילו הם מחכים לה..
שתכף תבוא ותבלע אותם על כנפיים של אש.
איזה קסם,
אני חושבת לעצמי.
כמה טוב זה לדעת..
שלא רק אני..
עמוק עמוק עכשיו..
בתוך הערפל.