תמונה

צהרים בחוף, על שברו של ביוב זולג מסר רטוב, אד קלוש של עפוש על ספו של יאוש מחפש לו עיגון בניחוח טיגון, לא יקפיד על איזון כל תרומה במקומה. דג קפוא מצונן מטיף ריר אל הסיר עכשיו טוב לו שחם על הקור שבים, טיפה גם הטעם מזכיר לו כמו פעם. מקלחת פרוצה בלי פניות משפריצה, על כל מי שהולך, אם נראה לה מושך, מהמין המגלח או זה שנובח. ברזיות מריירות מקיאות נתזים, מדפיסות למקור עותק חי מהעור. תלוליות עננה מסתדרות לתמונה מעל החיבור הכל כך לא סגור שבין ים ליבשת. מטוס משנורר פסק זמן לא עובר כמו צריבה של דלקת חורך את השקט אוכף ממרומו את שרירת עולמו. על רצפות מרפסות מחצלות מתרפסות, אל כסאות מותשים מכריסים אנשים ושער נטרק כמו צליפה של ברק. עשן מזוקק מתאבך כחוכך מתכנס מהסס וחוזר לטפס, מתאזר לנפנף אל נד רוח חולף, שעכשיו עוד הינו ובין רגע אינו ונחשף בקלונו כתלוי בלי גרונו. נהר של חמה משתפך בדממה אל מרחשת החול מול הים של אתמול ובנין רם קומה מתבונן בעגמה ומהגג בדממה, שזה לא עניינו אם יקום או יפול.
המכשול המגושם שקוראים לו הים, רגע פה רגע שם, מצחקק במבוכה כמו בתולות בבריכה בולע הכל לא טורח לשאול ונשאב במאונפף לאמבט הגדול. שיחים, שיחיו, אולי פעם היו. עצים, עיריה, עידנים שגמרה. רק בטון מגויד מזדיין לאטו ונהג מעוצבן מזדחל אל ביתו. רמזור מתנשא לרעיו מפנה גב את קצבה של העיר הוא עומס על כתפיו. מהומה שעוקפת אורחה מתנשפת, נבלעת רחוק מעינו של החוק. בצל הסככה טבחית מקדיחה מלצרית רגישה מבטיחה עוד פגישה לקופה מכרכשת הו תקווה מרגשת.