תולדות הקור

והיה – לאחר שנת חורף ארוך,
והקצתי – אצבעות של קרח מנסרות בנימי הגב הכחול –
לצלילי פריקת חפצים,
בארמון מפורץ לרוח נושבת,
אחרי לכת.
ונשארו בשמיים רק שיירי שבבים לבנים,
ועל האדמה הארקטית – לא כלום.

את הפסנתר?
את הפסנתר.
כמה אצבעות צריך בכדי לכוון פסנתר. אפשר לצייר שביל, היישר אל המרפסת, לשבור את המעקה ואז להפיל
לאגם.
וגם עיתונים, כך מספרים: הם אהבו דברים בעלי כותרת, וגם עלי כותרת סביב איבר שנקרא עין
של ילדה
שרק רצתה ללכוד את השקיעה בגועש.
להפיל
לאגם.
וגם דברי שיזוף, בשמים, ולאהוב את הצמרמורת כשנוגעות שתי רגליים בתוך קרירות של ים, מים ומלח, לשבור את הכיור, לשבור את הקרש הלבן שמכסה את האגם אני אוהב זכוכית שמתנפצת ומהקומה העליונה שומעים את התסיסה של מי הקרח זה נשמע מושלם – מזכיר לי חלוקי נחל בפעם ההיא שהיינו כולם.
ושלא תחשדו שאני עושה את כל הוודו הזה. אני יותר כמו –
מדובב בלתי תלוי, ממקום ריתוקי לרצפה, מחליק במורד הסלון.
איך אני מרגיש? כמו מטוס. אולי אלבטרוס. זה לא כזה היגיון להיות חי או מת.
לגרד,
ממש בגרירת ציפורניים, את קיפולי החום שבמיטה. כאן היו פה פעם
גבר ואישה. והיא סיפרה לו סיפור על פרח, בעצם משל. ניסיון אחרון לאחות להבה בתוך קומקום בתוך מנעול מבדולח-
נראה איך היא תשרוד את האגם.
סה"כ טירה די נקייה יש לי.

אם יש זמן לצחוק, זה עכשיו.