שקיעה

העננים רודפים אחרי השמש
השוקעת לה אל עבר
קפלי ההרים הסגולים כחולים
באורה הזהוב של שעת בין הערביים
כמנסה להתחבא, להימלט

והירח נשאר מאחור
בודד ועזוב
וקורא להם לשוב
אך קולו חלוש והרקיע גדול ורחב ידיים
צליל קריאתו נמוג להד, לצל חיוור.
הירח מייחל לחוש את חומם,
את קרירותם הרכה,
מתפלל לחוש מוקף, אהוב

אך העננים מסונוורים וצרי עיניים
מהופנטים על ידי קסם החמה
הגדולה, הלוהטת, המוארת, היפה,
נמשכים אחרי אורה ובוהק עורה
ומותירים את השמיים ריקים.

ריקים, וצלולים, כהים, חסרי צללים.
ושם, מוקף שאריות עננים אפרפרות,
בהן איש לא רצה,
ניצב הירח ומביט אליהם נעלמים באופק
בעיניים עורגות, בפנים ריקות,
ויודע,
שאת הלילה הזה
יעביר לבדו.