שלוש שניות/ ממגירה

מבקשת, לפני שאתם קוראים טקסט זה. חלק מטקסט זה משקף תחושה של אדם בעל טניות אובדניות. אנא מכם, אם יש כאן מישהו שעלול להתחבר לתחושה זו, לא רק שאל תקראו את הטקסט הזה, אני אשמח אם תוכלו לפנות אלי כי אני רוצה שתדעו שתמיד יש לכם לאן לפנות, אתם אף פעם לא לבד.

עיניי אדומות מעייפות, לא ישנתי כל הלילה.
יצאתי מהמיטה לעבר החלון, קומה ראשונה, לא מספיק גבוה.
הסתכלתי לעבר השמיים, העננים האפורים , כבדים, מכסים את השמיים.
השמש לא נראית לעין. אף לא קרן אור אחת.
הריאות שלי מלאות באוויר אך הוא לא מצליח לצאת.
המקשה בגרוני מאיימת לחנוק, איני מתנגדת.
תוך התקדמות לעבר המראה אני לובשת שמלה שחורה עם תחרה.
שיערי לא מסתדר, פני עייפות ועיניי נבלעות לתוך חוריהן.
ההשתקפות במראה מחייכת, עיניי לא. אני לא.
יצאתי לרחוב, הוא שקט. אין מכוניות, חבל. אצטרך ללכת לרכבת.
נעמדתי על הרציף, "נא להתרחק משפת הרציף " קול נשי הזהיר.
הרציף ריק, החיים ריקים גם הם.
הקו הצהוב עשוי ממרצפות עם בלוטות עגולות, חסר חשיבות.
הרכבת נראתה באופק, התקרבה במהירות. היא לא תספיק .
הלב שלי פעם מהר מידי, אך הראש היה צלול מתמיד.
הרכבת קרובה, המסילה זועקת.
רגלי כבדות אך שרירי פועלים ללא מעצור.
אני מתקדמת מהר לעבר שפת הרציף, הרכבת שלוש שניות ממני.
שניה ראשונה, אני נופלת, לעבר המסילה, עיני עצומות.
שניה שנייה, ידיים אוחזות בי, מעירות אותי, מושכות אותי בחזרה.
שניה שלישית, האדם שהציל אותי, נופל במקומי למסילה.
הרכבת לא הספיקה.
תחושת האימה לא הספיקה להיכנס, נכנסה בי רוח אחרת.
עיניי כנפקחו לראשונה.
השמיים נצבעו בתכלת עדין, צבעם של העננים לבן כשלג.
הרמתי את ראשי, תחושת קרני האור מלטפות את פני בעדינות.
המחנק בגרון השתחרר כלא היה.
בית החזה עולה ויורד בעדינות, ללא קושי.
חמימות שטפה את כל גופי, תחושה של רוגע אפפה אותי.
יצאתי מתחנת הרכבת אל רחוב סוען.
מטרת האדם שורתה.
החיים כבר לא תלויים בשלוש שניות.