שלג

השלג כבר חדר עמוק מידי בתוכי,
הוא מקפיא ואף מצמיא אותי.
ורידיי מבצבצים כלפיי חוץ,
זה מחזה מאוד לא נחוץ.

הדם שזורם ועוטף אותי,
ללא ספק כבר אינו מחמם אותי.
אני הרגשתי שהוא אבד,
הרגשתי מין רעד.

הנה הוא חזר,
שב, אך לא נשאר.
בכל מקרה החליט לעזוב,
כמו השלג שבסוף.

ואני בא ושואל אותו,
אני בא ומחמם אותו.
מחבק אותו, אוהב אותו,
אבל הוא שונא את זה.

הוא שונא את הידיעה שבלעדיי הוא כלום,
הוא שונא את הידיעה שבלעדיי הוא אינו חשוב.

הוא שונא פשוט אותי.
להיות איתי.
השלג שעזב את גופי.