שכחתי

זיכרונות הולכים לישון.
למעמקים נופלים לבריכת שלום הנפש,
נשפכים אחד על השני בשלווה,
נותנים לכובד לשקוע ולנוצות להישאר למעלה.

ואין פה גרביטציה,
אני הולך על אבנים חדות למעלה
והנוצות רק בחיבורים, לא מורגשות.
אך משום מה הבריכה עדיין מלאה.

בכל הליכה תמימות נוטפת
ורגליי מוכנסות יותר לאבן
אני לא מפר את הגרביטציה?
למה אני שוקע לאט לאט..

לבסוף נפלתי בסוף המסלול,
עיניי לשטח האין סופי שהייתי עליו
ונפלתי לבריכה שמזמן הפכה לים
ואני שוקע בילדותי, נושם את הנשכח.