מתחת למים

הכאב הזה שעולה וחוזר.
הגלים האלה שמציפים את הלב. יש רגעי שקט ואז גאות שמטביעה ביגון. וכל פעם אני שוקעת יותר ויותר עמוק. וכבר אין אויר. וגם אין טעם לנסות ולשחות, כי מה כבר יחכה לי שם בחוף? רק חול וחול. ורוח. והלב שלי סחוט. הלב שבור, פצוע. הלב המרוסק שלי כבר לא עומד בזה יותר.
וככל שאני שוקעת עמוק יותר, אני רוצה פחות לעלות. אז אני נאבקת בשביל 'אולי'. נלחמת בכל כוחי על סיכויים קלושים. לפחות מתחת למים לא רואים את הדמעות.