שיר מחאה בנאלי

בתוך קופסאות פח, אנשים בלי פנים,
יוצרים נהר אנושי, שזורם לאותם משרדים,
שם תחת אורות ניאון יעבירו את יומם,
וירגישו כאילו לא ניתן להחליפם.
הם מכורים לכסף בו יקנו אושר מזוייף לפי משקל,
בקניון מפלסטיק עם מותגי על,
עם גיהוץ הכרטיס הם יתרוממו לגבהים,
אבל כעבור שעתיים הם ינחתו מפורקים.
אנשים בלי פנים, כל בוקר לקופסת הפח נכנסים,
הם שכחו שאפשר ליהנות מדברים פשוטים,
הם חיים מקניה לקניה, נראים כמו שלט חוצות,
זומבים שמסתובבים בין חנויות.
אז החלטתי שאני מהעדר יוצא,
אני חי את החיים איך שאני רוצה,
אני מחליף את הכסף באהבה וברוח,
ולא קונה מותגים בקניון נפוח.
לא עבר המון זמן מאותן הצהרות,
שכמו הרבה אחרות, הן סתם חלולות,
חזרתי לקופסת הפח ולאורות הניאון,
ואחיה מאהבה ומרוח כשהזמן יהיה יותר נכון.