שיר לקבצן

בעיירה קטנה ישנו קבצן מסכן,
פושט הוא ידו מהנץ החמה עד שקיעה.
בודד הוא, אין לו אישה, לא בת ולא בן,
לכן פושט הוא מבוקר עד ליל ידו הפצועה.

מפלל הוא האיש, מפלל עד מאוד,
מכל עובר וכל שב פרוטה מבקש.
אולי צדיק יכמרו רחמיו ויצילו הכבוד,
על אף שבעבורו לקבל הפרוטה מעט מבייש.

מדי יום ביומו בכמה זוזים,
רוכש המסכן פת.
ובאם לא היה דובק בתחנונים,
לא היה מקבל אף לחם מזופת.

ובבוא החורף, בעת הכפור,
חסר אונים הוא, פושט היד המסכן.
מתנדנד הוא בקבע בין חושך לאור,
ורק צחנת הגוויה תבשר על שלא הצליח להתגונן.

אף לא אחד יבכה את מות פושט היד אומלל,
כי שקוף הוא, בעיניו משתדלים כולם לא להפגיש.
כי כלום הוא בעולם, אין אחד שבגינו נטרד כלל.
ובדרך זו נוראה הסתלק לו, עוד קבצן קשיש.