שיר געגועים קיבוצי
בבקרים מנומנמים בהם שתינו
קפה בטעם וניל עם סוכר חום
והטעם המתוק חימם את בטני
והנוף היפה מילא את עיניי
ועדיין
דבר לא הצליח לשלוח יד לריקנות שעמוק בפנים.
לפעמים כשאני עוצמת עיניים וחושבת עמוק
אני צוללת מטה בבריכה
בעומק של 30 מטר
כשהאזניים נסתמות
והלב נפתח
אני מגלה
משהו שכבר מזמן ידעתי.
ולמה הכל כל כך אפור
גם כשמגישים פנקייקים בחמישי בבוקר
אני טובעת בבריכה בעומק 30 מטר של
תה צמחים.
אני רוצה להמשיך לטייל על פני נוף של גבעות
להמשיך לשתות קפה בטעם וניל עם סוכר חום
ופנקייקים בחמישי בבוקר
אבל בו בזמן
אני רוצה
לחזור
הביתה.
תגובות (0)