שיר אשיר בגשם

גשם.
אני רוצה לבכות בגשם.
אני רוצה..
למות בגשם.
בדיוק ככה.

אני עוצמת עיניים
וסופרת את הדפיקות בחלון.
אחת, שתיים, שלוש..
עד שזה מבול שלם של מחשבות מבולבלות
ונגמרו לי כל המספרים.
או המילים.
או משהו.

אני תמיד מנצחת,
בטבלת המסכנות השנתית.

גשם.
בא לי,
לישון איתך בגשם.
בא לי..
גשם ראשון על העיר תל-אביב.

סערות בסדינים
מקלחות של מים רותחים
וגוף שבוער, תחת כפות הידיים.
אני מתאימה נשימות,
רק לא להרגיש את החלל הזה.

רק לא לתת לזה לשקוע
כמה קרוב,
ככה רחוק.
רעש מציאות מחריש אוזניים
פלא שקיבלתי,
מכת ברק ישר לבטן.

יש סדר.
לסדרי עולם.

והעיר תל-אביב דוממת
דרך חלונות נוסעים.
אורות זוהרים מידי
אנשים זרים מידי.
עיר שכולה מרוחה..
בריח שלי.

עיר שכולה מלוכלכת,
מוכתמת על כל דרכיה.
יש זיכרונות,
ששום גשם שאקרא לבואו..
כבר לא ינקה.

יש דמויות שקופות,
שצצות גם כשאני עוצמת עיניים.
כאן החזקנו ידיים,
כאן נישקת אותי חזק על השפתיים.
כאן האמנתי..
שאהבת אותי באמת.

לפעמים, רק רוצה..
לתת לערפל הגדול לאכול את כולי.

ואיך שהדשא רטוב
והשמיים תכולים.
ועל המדרכות, יש כתמים כתמים
כולם כבר יודעים..
כמה בכיתי עלינו.

אנחנו דור של ילדים,
עם שני בתים.
וגם אני, תמיד חצויה לשניים.
אף פעם לא בטוחה בדרך.
אף פעם לא יודעת איזה שביל.

ואמא אומרת,
זה בסדר.
הכל בחיים.. יוצא לטובה.
בסופו של דבר.

אולי זו סתם אני,
שמשקרת לעצמי כל-כך חזק.

מסטיק אומץ חומץ,
שמשאיר לי חורים בלשון.
שורף לי בגרון,
לנשום את תל-אביב.

כואב לי בשפתיים,
באצבעות הידיים.
מרוב שאני מחזיקה את עצמי מלהגיד.
כמה געגוע,
טבוע..
בתוך הגשם הזה.

כמה יפים הלילות שעברתי
כמה קשים הבקרים שהבנתי
כמה עמוקות הצלקות שחפרתי
כמה כואב ומתיש זה..
סרטי זיכרונות.

זו לא אשמתך.
באמת.
רק שתדע.
איך שגנבתם לי..
את העיר תל-אביב.