׳האדם השואל׳

׳האדם השואל׳

״האדם השואל על אהבתי,
התוהה בינו לבינו, 
על תחביבי, 
על תשוקתי,
האדם השואל ברמיזה,
כה בטוח בעצמו,
מבטו ממולל את ליבי.

האדם השואל על אהבתי,
עיניו נעוצות בעיני.
את אישוני כובלות,
את מבטי שובות,
את גופי מקפיאות.
כה תמים הוא האדם השואל,
לא מודע כלל לכאב שלליבי עולל.

האדם השואל על אהבתי,
הוא לא נכנע,
אינו נרגע. 
שואל על שמאל ועל ימין,
שאלות על צבעים וציורים.
האדם השואל מנסה להבין,
הוא מושיט לי יד בחיוך מזמין.

האדם השואל על אהבתי,
את ידו אני לוקחת.
סיפורים שונים באוזניו רוקחת,
על פרחים, צבעים, תחביבים,
חלומות ושמיים כחולים,
כל שירצה לדעת,
אך בליבי אל לו לגעת.

האדם השואל על אהבתי,
תוהה, ״האם את אוהבת אותי?״.
ואילו רק יכולתי לומר לו ״כן״,
או בעדינות בשבילו להנהנן.
כל השאלות היו נפסקות,
זוהי שאלתו האמיתית,
הנסתרת, החבויה בקולו.
לה חיכיתי לשמוע שנים רבות,
מהאדם השואל, המלא בתקוות.

האדם השואל על אהבתי,
אותו אהבתי יותר מכל.
את שפתיו המלאות,
עיניו המאירות,
פניו המצוירות,
אצבעותיו המאורכות,
שערו השופע,
חום גופו כשהוא בי נוגע…
האדם השואל,
אותך אני אוהבת,
ולעולם זאת אשמור בליבי, כמזכרת״