׳במלוא הפריחה׳

׳במלוא הפריחה׳

״במלא הפריחה,
השקטה, המתוקה.
לשבת בצל הענפים,
לכתוב לעצמי שירים,
משפטים מאוהבים.
לחוש את הרוח מלטפת את פני,
תומכת מעודדת אותי,
לכתוב את כל רגשותיי.
להניח לסכר הגבוה לקרוס,
ולמים הרוטטים לגעוש.
להניח לסערת הרגשות להירגע,
היא גדולה ועמוקה כרוח סערה.
במלוא הפריחה כך אני גדלה,
כותבת ובסתר ליבי מבינה.
במלוא הפריחה כך האהבה צמחה,
במלוא הפריחה היא תהפוך לשלמה.
תחת עץ הדובדבן שענפיו איתנים,
נושאים פרחים וורודים וחיננים.
הרוח הקלילה נושקת להם,
ואל חיקי הם צונחים.
אני מתבוננת בהם בחיבה,
מביטה מעלה אל שמי האהבה.
במהירות את חפצי אורזת,
רצה אל אותו אדם, מסוחררת.
חיכיתי לאביב כאדם נאיב,
צבע העלים וריח הפרחים,
הם סמלים, אותות וכיוונים.
הישר אלייך, אל האדם החביב.
בעקבות הרוח אני הולכת,
בהתרגשות אצה, מקפצת.
כל הגעגועים וההמתנה,
כולם מסתכמים במלוא הפריחה.
כי כאשר יבוא האביב,
יבוא הזמן שבו אוכל להגיב.
כי רק בבוא העונה,
אהבתנו צלחה ופרחה.
ואשוב לראות את דמותך,
במלוא הפריחה החדשה.״